מאז שהתחלתי להתעניין בכדורגל ובזכות סבא יעקב ז"ל זה קרה מהר מאוד, היה שם אחד ששמעתי כל הזמן: מראדונה. כל הזמן שמעתי כמה הוא גדול ומאוד רציתי לקבל את ההזדמנות לראות את הפלא בעצמי.
מאז כמובן צברתי המון שעות מראדונה. הוא הפך לסוג של גיבור ילדות ובזכותו התחלתי לאהוב את הנבחרת הארגנטינאית והעם הארגנטינאי, עוד הרבה לפני שתיארתי לעצמי שיבוא יום ואתחתן לתוך משפחה ארגנטינאית…
מראדונה היה גדול השחקנים שראיתי בחיי. עם כל הכבוד לכל האחרים. מבחינת המכלול, ההשפעה שלו על קבוצות ועל הנבחרת. הוא הוביל נבחרת ארגנטינאית שהיתה נגריה מוחלטת עד לגביע העולמי ב 1986 ונבחרת שהיתה עוד יותר נגריה ב-1990, בגיל 30, עם גוף של בן 50 בגלל הסמים, עד לגמר. הוא הביא הכרה בינלאומית, שתי אליפויות איטליה וגביע אופ"א אחד לנאפולי, שעד אליו היתה מועדון קטן.
המונדיאל של 1994 היה מבחינתי ההמחשה הגדולה ביותר למי זה בדיוק דייגו מראדונה. אחרי שנה וחצי בלי כדורגל, בגלל הסמים כמובן, הוא זומן לנבחרת לקראת המונדיאל ובמשחק הראשון נגד יוון הראה כמה הוא גדול. ארגנטינה בראשותו נתנה קונצרט ודייגו גם התכבד בשער אדיר ורץ למצלמה בטירוף, כשמאיר איינשטיין ז"ל שואג: "יופי, יופי, מראדונה!"
במשחק השני נגד ניגריה, עוד רגע של גאונות, בכדור חופשי, בו מראדונה מסמן לשחקניו עם הידיים, "לאט, לאט", בעצם מרדים את הניגרים ואז שולח פס עומק לשחקן מול שוער. ככה חושבים גאונים.
גם ההמשך המחיש את תופעת מראדונה. הוא הושעה לאחר שלב הבתים, כי שוב נתפס על סמים ונבחרת ארגנטינאית מוכשרת בהרבה מזאת שהיתה לו ב 1990 וב- 1986 לא הסתדרה בלעדיו והודחה כבר בשמינית הגמר.
מחוץ למגרש דייגו הצליח הרבה פחות ועשה בושות הרבה יותר. הוא מעולם לא היה אדם ששומר את דעותיו לעצמו וכמובן שהרגיז הרבה אנשים. אני מעדיף לזכור את השחקן שנתן לי כל כך הרבה רגעים שלא אשכח ולא את האדם שסבל מיצר הרס עצמי כל כך גדול…
צריך להיות בארגנטינה כדי להבין את תופעת מראדונה. בכל אתר תיירות כפילים של דייגו מצטלמים עם אנשים. באצטדיון של ניואלס אולד בויס ברוסאריו יש על קיר האצטדיון את הדיוקן של מראדונה במדי הקבוצה עם הכיתוב DIOS. מראדונה שיחק שם בדיוק חודש אחד, כקומבינה כדי שיהיה רשום כשחקן, על מנת שיוכל לשחק בנבחרת במונדיאל 1994 שכבר הזכרתי, אבל לאנשי ואוהדי ניואלס זה לא היה חשוב, מבחינתם זה היה כבוד אדיר שהוא היה מוכן לשחק אצלם גם לחודש.
בעוד בעולם יש ויכוח על מי גדול יותר, מסי או מראדונה, בארגנטינה אין באמת שאלה. בארגנטינה מראדונה הוא אלוהים וזה כולל כמה כנסיות שלו. אז למרות אינספור בושות שעשה דייגו מחוץ למגרש, אני אתמקד בזכרונות הילדות המאושרים שהעניק לי כשחקן ואומר לו פשוט:
Muchas Gracias por todos Los memorios, Genio
(תודה רבה על כל הזכרונות, גאון)
לכל הטורים על מותו של דייגו מראדונה
