תביאו את מוריניו

גרמנו לשלמה שרף לעזוב בבושת פנים את הנבחרת, למרות שקידם אותה מקמפיין לקמפיין, למרות שנבחרות גדולות שמחו לצאת מכאן עם נקודה וסיימנו בפעם היחידה במקום השני. לגלגנו על נילסן שקמפיין לאחר מכן השיג תוצאות די דומות ורק שער בדקה ה-90' מנע ממנו פלייאוף. קיטרנו על הכדורגל המשעמם של גרנט, למרות שחזר 6(!) פעמים מפיגור בקמפיין ללא הפסד וסיים שלישי לפני אירלנד ועם אותו מספר נקודות כמו שוויץ שעלתה למונדיאל. נגעלנו מהנפת הידיים של קשטן אחרי ה-0-0 מול אנגליה, למרות שסיימנו עם אותו מספר נקודות כמוהם ונקודה פחות מרוסיה השנייה. את פרננדז… טוב, פרננדז היה ליצן. על גוטמן אנחנו כבר לא יכולים להסתכל למרות שהנבחרת שלו נראתה ככזו עם שיטה, אולי קצת פחדנית, אבל די מאורגנת, כזו שניצחה בצפון אירלנד וסיימה בתיקו עם פורטוגל והביסה את בוסניה. אלישע כבר נהיה יותר מושמץ מנתניהו.

אלי גוטמן נבחרת ישראל
קרדיט: צילום מסך

בקיצור, הבנתם את הכיוון. אנחנו חלק גדול מהבעיה, ואני לא מוציא את עצמי מהמשוואה. קיטרתי על כל אחד ואחד מאותם מאמנים שהזכרתי למעלה. ועדיין, נראה ששום דבר לא מספיק לנו. יכול להיות שהמחויבות של השחקנים פחות גבוהה מבעבר, ועדיין, לא הגיוני שאוהדים ישרקו בוז לבניון במשחק של הנבחרת וגם לא לזהבי. אומרים שהנבחרת איבדה את האוהדים, אבל זה שטויות. משחק אחד טוב מקרי וכולם חוזרים. לפני קצת יותר משנה סמי עופר היה מלא מול איטליה וגם בקמפיין האחרון של גוטמן היו הרבה אוהדים. אנחנו שוכחים מהר, מאמינים, קצת פתיים ואז החבטה שלנו בקרקע חזקה.

אז כן, הקמפיין של אלישע לוי הוא הגרוע ביותר מבחינה סטטיסטית מאז הקמפיין הראשון באירופה בבית המוות אי שם בתחילת שנות ה-90'. ואלישע הוא לא הפיתרון, אבל הוא גם לא עיקר הבעיה. אנחנו בירידה מתמדת באחוזי ההצלחה, תסתכלו על הטבלה מתחת:

נבחרת ישראל אחוזי הצלחה

וזה לא קורה רק בכדורגל, נבחרת הכדורסל לא מסוגלת לעלות שלב ביורובאסקט ביתי ולמעשה השלד של הסגל הוא זהה כבר 10 שנים, נבחרת הדייויס מושפלת בבית אחרי שלפני כמה שנים הייתה בבית העליון ואין תחליפים בעתיד הנראה לעין לדודי ואנדיוני. הכל בירידה, וזה קשור להשקעה ציבורית בספורט, לשחיתות וחוסר אכפתיות של מועצות איזוריות וממשלה פופוליסטית. אנחנו הולכים ומתדרדרים.

האם השחקנים לא נותנים את הכל? אני לא יודע, לא רוצה להאמין בזה אבל כן, בעידן שלכל אחד יש סוכן שמפמפם לו כמה הוא גדול, היום שחקנים מרבים לעשות פרצופים והיו לנו יותר מדי מקרים כאלה בקמפיין. לאלישע זה נמאס ורצה להראות שהוא הבוס וכנראה שבצדק זרק אותם מהסגל, או כמו במקרה של דאבור, לא זימן אותו. אם לדאבור אין חשק לשחק הוא מצד אחד לא צריך להיות בנבחרת, מצד שני הוא רואה את עצמו כבר עונה חמישית ברציפות כובש במספרים דו ספרתיים באירופה בלי שמישהו יספור אותו או יחשוב עליו כאופציה. וזה נמאס לו שמתעלמים ממנו.




אז העליהום על אלישע קצת מיותר לדעתי, לפחות בקשר לזימונים. הרי קיטרנו על כך שחמד לא משחק וחלק מהזימונים לא נכונים ולמה לא דיא סבא, אבל אתם באמת חושבים שזה היה מספיק? כנראה שלא. לגבי סבע וכו', אני דווקא לא בדעה שהשחקנים בכושר הטוב ביותר צריכים לשחק וכמובן שהם צריכים להוכיח את עצמם לאורך זמן ולא רק ב-6 מחזורים. בנבחרת צריך שחקנים מסוג אחר, שמתאימים חברתית ועובדים קשה. בגלל זה למשל אני בסדר עם זה שאיתי שכטר מזומן הרבה. הוא שחקן כזה. הייתי רוצה לראות עוד כאלו.

איתי שכטר
שכטר חוגג 25 הופעות. (קרדיט צילום: עמוד הפייסבוק של ההתאחדות לכדורגל בישראל)

כל המספרים בקמפיין לרעתנו, כפי שפירסם אורי קופר. גיל ממוצע גבוה, שיתפנו הכי הרבה שחקנים בקמפיין, הבקענו הכי מעט וספגנו הכי הרבה (בניטרול הקמפיין הראשון באירופה). זה מתחבר לנקודה הקודמת והיא שלא משקיעים בספורט מספיק כאן ולכן אין מספיק ספורטאים ואין כוכבים. יש 7-8 שוערים בערך באותה רמה, כמה קשרים נחמדים באגפים ומלאי מאוד מוגבל של שחקני הגנה בכל העמדות. שום מאמן לא יכול לתקן את המחסור הזה ביסודות ומקצוענות שמושרשים פה מגיל ילדים. אבל יאללה, תביאו את סוזה או בכר או מוריניו, נראה מה הם יעשו.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח