שחקני נ.ב.א פעילים שיגיעו להיכל התהילה

בנ.ב.א לא למדו מהכדורגל, ואת עונת המלפפונים שלהם הם פותחים בקול תרועה רמה ומסיימים צ'יק צ'ק, מה שמשאיר המון קיץ וקצת סתיו בלי הרבה פעילות. קצת ליגת קיץ. אולי איזה שחקן מתנדנד ושמועות של טריידים. לא הרבה. ובכל זאת, יש פה ושם נקודות מעניינות עד שמתחילה לה עונה חדשה. טקס היכל התהילה השנתי, למשל.

היכל התהילה כדורסל
Via mark6mauno on flickr

השנה, ריי אלן, מוריס צ'יקס, גרנט היל, ג'ייסון קיד, וסטיב נאש יהיו השמות הבולטים, ולאור המאורע, החלטתי לנצל את ההזדמנות ולבדוק מי משחקני הליגה הנוכחיים ימצא את עצמו מצטרף לרשימה המכובדת 5 שנים (או יותר) אחרי שיפרוש.

החבר'ה שבפנים, בדוק נעול

להסתכל על קריירות ולהחליט אם הן שוות היכל תהילה או לא זה יותר קל מלנסות לחזות לאן קריירה תתפתח, ומכיוון שאני אוהב לעשות לעצמי חיים קלים, בחרתי שיהיה קו אדום, שיפריד בין מי שהמועמדות שלו בתוקף, ומי שצריך לחכות קצת. בקיצור – לקחתי בחשבון רק שחקנים שיש להם 10 שנים לפחות בליגה, מה שאומר שג'יימס הארדן, סטף קארי, צ'נדלר פרסונס (?) ואחרים יצטרכו לחכות לפחות עוד עונה לפני שנכריז אם הם שווים היכל תהילה או לא. ברשימה גם לא נמצאים אלה שפרשו לא מזמן כמו טים דאנקן וקובי שבטוח יגיעו לספרינגפילד, אבל יצטרכו קצת סבלנות.

ואלה השמות שהובטח להם היכל התהילה עוד בחייהם… כלומר בעוד הקריירה שלהם עדיין חיה ובועטת:

לברון ג'יימס: אין ממש ויכוח, לא על זה. הכי טוב בכל הזמנים? אפשר להתווכח. אפשר להתווכח על הרבה דברים, כולל ההשוואות הבלתי נגמרות והטיפה מאוסות ביחס לבריאנט וג'ורדן. אבל לברון, מתי שיפרוש, לבטח יהיה בדרך להיכל. עם שלוש האליפויות (מי יודע אם יהיו עוד), שלוש פעמים MVP של סדרת הגמר, ארבע פעמים MVP של העונה הסדירה ו-15 עונות של מצוינות ויציבות, כשהוא משפיע על הליגה לא רק בכדורסל שלו, אלא בהחלטות שלו על ומחוץ למגרש.

לברון דוראנט
Via NBA UK Facebook Page

קווין דוראנט: נחש? אולי. רגיש? מאוד. לא יודע איך להחליף בין חשבונות בטוויטר? בטוח. מה זה משנה? גם בלי האליפויות עם גולדן סטייט, דוראנט הוא אחד מהכלים ההתקפיים הקטלניים בהיסטוריה של הליגה. 7-פוטר שמשקר לגבי הגובה שלו מסיבה מסוימת, אבל יכול לקלוע מכל מקום במגרש באחוזים קטלניים. בנוסף יש לו MVP לעונה הרגילה, פעמיים MVP בגמר, ועוד שלל חמישיות עונה, אולסטאר, מדליות זהב וכל מה שכוכב שירשם בדברי הימים של הליגה צריך.

דוויין וייד: כשאני מנסה להגדיר את וייד, מעבר לאליפויות, הנקודות והעיטורים, המילה הראשונה שעולה לי בראש זה 'מלהיב'. עם כל פציעה, הוא נהיה קצת פחות קפיצי, קצת פחות Daredevil, קצת פחות. אבל הוא הסמל הספורטיבי הכי גדול בהיסטוריה של העיר מיאמי (ויסלח לי דן מרינו), אלפא אמיתי שהביא לשאקיל טבעת אליפות רביעית (ולא להיפך) והיה רובין נהדר לבאטמן של לברון במיאמי של הביג 3.

דירק נוביצקי: גרמנים לא אמורים להיות כל כך טובים בכדורסל. נוביצקי הגיע לליגה כעוף מוזר. ארוך, רזה, עם זריקה מוזרה. אבל הבן אדם יסיים את הקריירה שלו כשחקן האירופי הגדול בכל הזמנים. כשיאן כמעט כל דבר עם דאלאס, אותה קבוצה שהוא לקח לגמר ב-2006 ושוב ב-2011, שם כבר היה סוף טוב, כולל MVP של סדרת הגמר לנוביצקי עצמו. גבוה קולע שלא היה כמוהו, ואולי גם לא יהיה. דמות ייחודית.

כריס פול: השחקן הראשון ברשימה שהוא לא אלוף, ואין לו MVP – לא בעונה הרגילה ולא בסדרת הגמר (כמו שיש לווייד). אבל פול, הרכז הטוב בליגה למשך כמה שנים טובות, יגיע להיכל אפילו אם הישג השיא שלו בפלייאוף ישאר גמר המערב שאליו הגיע לראשונה בקריירה השנה עם היוסטון רוקטס. נוטים להשוות אותו לאייזיאה תומאס (המקורי). יכול מאוד להיות שפול שחקן יותר טוב, בשני צידי המגרש. רק קצת פחות בן-ז***, וכנראה גם פחות טבעות אליפות בסוף.



ראסל ווסטברוק: מאוד קל למצוא מה לא לאהוב בווסטברוק. אבל למרות המימד של הפופולריות שנכנס לענייני בחירות היכל תהילה ועיטורים דומים, ווסטברוק, מכונת סטטיסטיקה משומנת שתורמת יותר לתהילה האישית שלו מאשר לקבוצה שלו, יסיים את הקריירה שלו עם מספיק מספרים יפים, וגם תואר MVP אחד, כדי להיכנס להיכל.

כרמלו אנתוני: כמו ווסטברוק, גם בחברו לקבוצה לשעבר יש הרבה מה לא לאהוב. אבל היכל התהילה לא פסח על סמול פורוורדים בעבר שלא ידעו לעשות כלום חוץ מלקלוע, וגם על אנתוני, עם 3 מדליות זהב אולימפיות ו-14 עונות רצופות (הרצף הפסיק באחרונה) עם 20 נקודות למשחק או יותר, בוחרי היכל התהילה לא יפסחו.

דווייט הווארד: עוד בחור לא בדיוק סימפטי, אבל עם קריירה שתכניס אותו להיכל. היו כמה שכעסו עליי בזמנו ששמתי אותו מעל טרייסי מקגריידי בדירוג ה"תיכוניסטים" של הנ.ב.א, אבל קל לשכוח כמה טוב היה הווארד למשך זמן לא קצר, במיוחד בהגנה אבל גם עם הכדור, מתחת לסל. אתלט מדהים שפעם ידע לשתק התקפות כמעט לבד. הוא גם די לבדו פירק קבוצת אורלנדו מג'יק מוצלחת, שעד היום, שש שנים אחרי העזיבה שלו, לא מצליחה להתאושש. לא כל שחקן יכול לעשות דבר כזה.

קווין לאב: אחד הדברים ששוכחים לעיתים לגבי היכל התהילה הוא זה: אם לא נבחרים בשנה הראשונה שבה לשחקן מותר להיכנס, זה לא סוף הסיפור. לדוגמה, מוריס צ'יקס, שפרש ב-1993, נכנס רק השנה להיכל. ולאב, על פי נתון שעכברי סטטיסטיקות חולים עליו, Wins Share, יכנס להיכל, כמו הרבה שחקנים עם Wins Share דומה לשלו במהלך כמה וכמה עונות. מה שגם האליפות, הדאבל דאבלים וסה"כ היכולת שהוא הביא למגרש כשהוא בריא משאירים ביחד רושם לא רע.



אל הורפורד: כמו לאב, הופורד לא עושה רושם של בחירה על הפעם הראשונה, מה שנקרא First Ballot Hall of Famer. אבל הורפורד חוצב לעצמו קריירה מרשימה שהיא הרבה יותר מנקודות. מנהיג, שומר, מוסר, ביג מן שיודע לעשות די הכול. שחקן שהגיע לפלייאוף תמיד ואולי הכי חשוב, יש לא מעט שחקנים בהיכל התהילה עם מספרים דומים לשלו.

פאו גאסול: פעמיים אלוף עם הלייקרס זה לא רע בכלל. מספרים יפים לאורך הקריירה לפני שהזיקנה הגבירה הילוך זה בסדר גמור. מוסיפים לזה קריירה בינלאומית מפוארת עם נבחרת ספרד, כש-Redeem Teams העומדות בדרכו למדליות זהב אולימפיות, ולא קשה להבין למה גאסול, אחד הגבוהים הטובים בנ.ב.א ב-15 השנה האחרונות, יגיע להיכל כשזה יהיה תורו.

וינס קרטר: הרבה לפני שקארטר היה זקן חביב שהרשים את כולם ביכולת שלו להטביע בגילו המתקדם, הוא היה שחקן התקפה מחונן, ואחד מהמטביעים הטובים בהיסטוריה של הליגה. המופע שלו בתחרות האול-סטאר של שנת 2000 וההטבעה שלו על פרדריק וייס באולימפיאדה (הטבעת המוות כפי שהיא נקראת בצרפתית) ראויים לבד למקום בהיכל. אבל קארטר, בעיקר על הנקודות שקלע כששיחק עם טורונטו וניו ג'רזי, יגיע לשם גם הוא.

טוני פארקר: יהיה מוזר לראות את פארקר משחק במדים שהם לא סן אנטוניו, ולראות מאמן שהוא לא פופוביץ' צועק עליו. אבל בלי קשר למה שיעשה בשארית הקריירה שלו, פארקר יהיה בהיכל. יליד בלגיה שהוא הכדורסלן הצרפתי הטוב בכל הזמנים. רכז מושלם לצרכים של דאנקן וג'ינובילי, שבשלב מסוים לקח את המושכות של ההתקפה, והיה הרכז הראשון שניצל את ההקלות בחוקים של הליגה לטובת שחקני ההתקפה עם עונות ואחוזים מעולים בדרכו לסל. ארבע פעמים אלוף, MVP של הגמר פעם אחת, וגם אלוף אירופה פעם אחת עם צרפת, כשהוא משחק בכל יורובאסקט מ-2003 ועד 2015.



מאנו ג'ינובילי: ג'ינובילי הגיע לנ.ב.א כשהוא כבר בן 25, אחרי כמה עונות מעולות במדי רג'יו קלבריה ובמיוחד וירטוס בולוניה, איתה זכה ביורוליג (בעונת הפיצול) וביסס את עצמו כשחקן הטוב באירופה. המספרים שלו בנ.ב.א? לא בהכרח מרשימים, אבל זה כי ג'ינובילי הקריב דקות ונקודות כדי שהספרס ינצחו. והם ניצחו הרבה, כולל 4 אליפויות ועוד הפסד טרגי אחד בגמר, שהרבה ממנו רשום על מאנו. שחקן שתמיד סיים ביד שמאל, ולמרות שכולם ידעו, איכשהו לא הצליחו לעצור. שחקן שתפס עטלף מעופף באולם. שחקן שכולנו היינו בטוחים שיפרוש כבר, אבל מושך עוד טיפה, מציג שריד של הנ.ב.א לפני עידן היעילות מעל הכול, שחקן ששם בעדיפות ראשונה את האמנות.

מאנו ג'ינובילי, סן אנטוניו
Credit to "San Antonio Spurs" Facebook page
 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח