ה"תיכוניסטים" הכי טובים בנ.ב.א בכל הזמנים

פגרה ב-NBA היא תמיד זמן טוב לדירוגים שונים, והפעם אהוד ריבן בוחר את חמשת השחקנים הכי טובים בתולדות הליגה שהגיעו ישירות מהתיכון, ללא מעבר ביניים בקולג' כלשהו, לליגה הטובה בעולם.

מ-1962, אז רג'י הרדינג היה הראשון שפרץ את המחסום, ועד 2005, 42 שחקנים נבחרו בדרפאט הישר מהתיכון (לא החשבתי את סינג ות'ון מייקר מהשנתיים האחרונות). מאז 2005 אי אפשר לעשות את המעבר הזה באופן ישיר. היום, שחקן שנכנס לליגה חייב להיות בן 19 לפחות, ומחוץ לתיכון לפחות שנה. נכון, שחקן כמו לברון ג'יימס לא היה צריך מכללות כדי להפוך לאחד הטובים בליגה כמעט מיד, אבל על כל לברון יש כמה וכמה נפילות. למנהלי הליגה נמאס לקבל שחקנים בלי מספיק כלים כדי להתמודד עם הקשיים המקצועיים והמנטליים בנ.ב.א, ושינו את כללי המשחק.

השינוי הזה הוביל לתופעת הone and done במכללות, שהיום מנסים לפתור אותה ועדיין לא הצליחו. יש שחקנים שעקפו את האיסור של הנ.ב.א ע"י שנה של משחק בסין או אירופה (ברנדון ג'ננינגס, עמנואל מודיאיי), ואפשר גם דרך ליגת הפיתוח של הנ.ב.א, אבל הרוב המוחלט מעדיף להישאר במערכת הכדורסל האמריקאית, לשחק שנה במכללות מה שגם עוזר לחשיפה ולשמור על המקום בדראפט ואז לעזוב לליגה.

לפני שנגיע סוף סוף לחמישיה, נזכיר כמה שפספסו ממש בקצת, אבל עדיין נתנו קריירה מרשימה אחרי שקפצו ישר מהתיכון: ג'רמיין אוניל, טרייסי מקגרדיי, רשארד לואיס, אמארה סטודמאייר וגם שון קמפ (סוג של). מקגריידי גם נבחר להיכנס להיכל התהילה. ועכשיו נעבור לקרם דה לה קרם של התיכוניסטים:

5. דווייט הווארד

דווייט האוורד
Via NBA Brasil facebook page

העונות האחרונות של דווייט הווארד לא ממש מצדיקות את ההכללה שלו ברשימה, או את הזכאות שלו להיות בהיכל התהילה אחרי שיפרוש (והוא יהיה), אבל קל לשכוח כמה טוב הוא היה. אז כמה טוב הוא היה?

לפעמים אפשר לתת לפרסים אישיים לדבר: שחקן ההגנה של הליגה שלוש שנים ברציפות, 8 פעמים אול-סטאר, 8 פעמים באחת מחמישיות השנה, 4 פעמים בחמישיית ההגנה הראשונה של הליגה, מלך הריבאונדים של הליגה 5 פעמים ומלך החסימות פעמיים. בין 2007 ל-2011 הוא היה הסנטר הטוב בליגה ושחקן ההגנה הטוב בליגה, והוא אולי הסנטר האחרון שנבנתה סביבו קבוצה שרצה לגמר הנ.ב.א, כאשר השיטה של ביג מן וארבעה קלעים סביבו כשהוא נותן חיפוי כמעט מושלם בצבע הביאה את אורלנדו לגמר מול הלייקרס ב-2009. פציעות, הסתמכות יתר על אתלטיות וגם בגרות של ילד בן 8 הובילו את הווארד למעמד קצת פחות משמעותי בליגה, אבל את מה שהוא הספיק לעשות מאז שנבחר ראשון בדראפט של 2004 ע"י אורלנדו אי אפשר לקחת לו.

4. קווין גארנט

קווין גארנט
Via NBA facebook page

לא הרבה זוכרים, אבל גארנט היה זה שהחייה את הטרנד של לבחור שחקנים הישר מהתיכון. הבחירה החמישית בדראפט של 1995 ע"י מינסוטה, הוא היה השחקן הראשון שנבחר ישר אחרי התיכון מאז 1975. את ההשפעה שלו על המועדון אפשר לתמצת במילה אחת: פלייאוף. מינסוטה מעולם לא הגיעו לפלייאוף לפני גארנט, ועדיין לא הצליחו לחזור לשם מאז שהוא עזב לבוסטון כדי לזכות באליפות. כשהוא חזר ב-2015 זקן ופצוע, הוא כבר לא הצליח לעשות הרבה.

למה גארנט פה? בגלל ההגנה, כמו הווארד (שחקן ההגנה של השנה ב-2008 וחמישיית ההגנה של השנה 9 פעמים), אבל הוא הרבה יותר מזה. ה-MVP של הליגה ב-2004, היה מסוג הגבוהים שלא ראו הרבה אז, באמצע שנות ה-90 עד אמצע שנות ה-00. יכול לשחק '4' או '5' עם יכולת קליעה מחוץ לצבע, מסירה, חוכמת משחק, מנהיגות, ערסיות ועוד קצת הגנה. הוא גם החזיר לבוסטון את האליפות אחרי שחיכו 22 שנה, מה שמוסיף עוד טיפה לרזומה.

3. מוזס מאלון

מוזס מאלון
Via Philadelphia Sports Nation facebook page

למרות ההישגים, מוזס כמעט אף פעם לא מוזכר בדיונים על הסנטרים הטובים של כל הזמנים. אולי בגלל הסגנון הפחות מלוטש, אולי זה בגלל הזמן שעבר (מאלון פרש לפני יותר מ-20 שנה), ואולי בגלל ששיאו הגיעה בסוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80, כשלקח את יוסטון לגמרים מול הלייקרס והוביל את אחת האלופות הכי דומיננטיות שנראו על מגרשי הכדורסל (פילדלפיה של 1983).

בכל מקרה, כשמדברים על הסנטר הכי טוב בכל הזמנים, השמות שקופצים לרוב הם קארים, האקים, שאקיל, ראסל. מוזס? "רק" 2.08 אבל חזק בצורה בלתי רגילה, עם 3 פרסי MVP כולל זה של סידרת הגמר ב-83 וממוצעי קריירה של 20.6 נקודות ו12.2 ריבאונדים בנ.ב.א (מאלון התחיל את הקריירה שלו בליגה המתחרה, ה-ABA, כמו חברו לקבוצה בפילדלפיה, ד"ר ג'יי). שחקן שהיה ההיפך מאלגנטי, אבל זה לא הפריע לו להיות הסנטר הטוב בליגה בחצי הראשון של שנות ה-80, ולמשוך קריירה של 21 שנה, כשהוא עדיין דומיננטי עמוק לתוך שנות ה-30 שלו.

2. קובי בראיינט

קובי בראיינט
Via Kobe Bryant #24 facebook page

הבחירה מס' 13 בדראפט 1996 לא נבחר ע"י הלייקרס, אבל שארלוט בחרו אותו כשכבר הייתה עיסקה בין שתי הקבוצות על טרייד ששלח את ולדה דיבאץ לחוף המזרחי. לדיבאץ הייתה קריירה יפה בנ.ב.א, אבל הוא לא קובי. בראיינט לא היה בן 18 בזמן הדראפט, אז הוריו היו גם צריכים לחתום על החוזה הראשון שלו עם הלייקרס עד שמלאו לו 18.

בראיינט לא שיחק בשביל אף קבוצה אחרת. הוא זכה בשלוש אליפויות לצד שאקיל אוניל ותחת פיל ג'קסון ב-threepeat האחרון (עד כה) בליגה, והוסיף עוד שתי אליפויות ב-2009 ו-2010 כאשר הוא השחקן המוביל של הקבוצה אחרי כמה שנים קשות שבהן הקבוצה הייתה צריכה להתמודד עם בעיות שונות, חלקן על המגרש וחלקן ממש לא.

מספרים (עם חיריק בהתחלה), כמו בהרבה מקרים אחרים, מספרים (עם שווא נע) את הסיפור מצוין: ה-MVP של הליגה ב-2008, פעמיים ה-MVP של סידרת הגמר, אול-סטאר 18 פעמים, 9 פעמים בחמישיית ההגנה של העונה, 15 פעמים בחמישיות העונה השונות, מלך הסלים ב-2006 ו-2007. בעונת 2005-2006 בראיינט קלע 35.4 נקודות למשחק, כולל ערב של 81 נקודות, הכי הרבה נקודות שנקלעו במשחק נ.ב.א חוץ מה-100 המפורסם של וילט צ'מברליין לפני יותר מ-55 שנה.

1. לברון ג'יימס

לברון ג'יימס
Via LeBron James #23 facebook page

והגענו למקום הראשון. למה לברון ג'יימס ברשימה? לא ממש צריך להסביר. MVP של הליגה 4 פעמים, השחקן (נתון לויכוח) הכי טוב בנ.ב.א במשך עשור, 3 פעמים MVP של גמר, השחקן הכי משמעותי בליגה מבחינת בוסט לרייטינג (תבדקו את סדרות הגמר לפני שהוא התחיל את הרצף שלו) בסדרות הגמר, ועוד שלל סטטיסטיקות מרשימות יותר ומרשימות פחות. הוא קולע מעל 25 נקודות למשחק בעונה משך 13 עונות רצוף, 13 פעמים אול-סטאר, 11 פעמים בחמישיה הראשונה של הליגה, 5 פעמים בחמישיית ההגנה הראשונה. זה מספיק?

השאלה היותר טובה היא למה הוא ראשון וקובי בראיינט שני? נתחיל בזה ששניהם לא מייקל ג'ורדן. בראיינט כי הוא פשוט חיקוי; חיקוי מוצלח מאוד, אבל עדיין חיקוי. וג'יימס כי הוא משהו אחר. לברון ג'יימס הרבה יותר קרוב למג'יק ג'ונסון מאשר מייקל ג'ורדן, אבל עם אתלטיות מפלצתית שלא דועכת. זו בכלל הייתה הסטיגמה על לברון לאורך שנים: ברגע שהיתרון הפיזי שלו יעלם, הוא ידעך מהר מאוד. ראינו כבר שזה לא קורה. גם אגדות הקלאץ' על קובי בראיינט מופרכות ברגע שמבינים שזה יותר קשור לכמות זריקות שהוא לוקח והרבה פחות לכמה מהן הוא קולע. לג'יימס נדבקה סטיגמה, ולא משנה כמה פעולות גדולות הוא עשה לאורך השנים ברגעים החשובים באמת, הוא לא מצליח להתנער ממנה. לא נורא.

בראיינט לא הביא משהו חדש למשחק. הוא אחד הסקוררים היותר מוכשרים ומגוונים שדרכו על מגרש כדורסל, אבל הוא לא שינה כלום. ג'יימס הוא התפתחות של משחק הכדורסל לכיוון מסויים, למרות שבינתיים הכדורסל הלך לכיוון אחר. יש לו מגוון יכולות יותר גדול מלבראיינט, והוא יזכר לדעתי כדמות משפיעה יותר על משחק הכדורסל, וככדורסלן היותר טוב. הכי טוב בכל הזמנים? אני שם אותו בטופ 5, אולי טופ 6, תלוי ביום ששואלים אותי. הוא אולי יעבור את קארים בטבלת הנקודות של כל הזמנים, אבל עוד עשור, שניים ושלושה, אני לא חושב שהוא יזכר כיותר גדול מג'ורדן.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח