רובי לולר נגד קולבי קובינגטון, עושים סדר בכאוס

בשבת הבאה עלינו לטובה, יתקיים אירוע UFC, ואפילו בשעה יחסית נוחה לצפייה מארץ הקודש (מתחיל ב 10 בערב שעון ישראל). הזדמנות מצוינת לעלות על הרכבת הזו שנקראת Mixed Martial Arts, ולראות כמה קרבות. הקארד עצמו, רחוק מלהרשים על הנייר, ובכל זאת אומר שני דברים. ב MMA הכל יכול לקרות בכל ערב נתון, והרבה ערבי קרבות שנראו משמימים על הנייר הפתיעו לטובה. דבר שני, בראש הקארד ניצב קרב מעניין, עם השלכות לגבי תואר האליפות במשקל החצי בינוני (170 פאונד).

כשאני חושב על הקרב הזה, אני קצת נזכר ב WWE. לא בגלל שהקרב “מתוסרט” (להיפך), אלא מכיוון שמדובר בקרב בין שתי דמויות מנוגדות לחלוטין, שמוציאות המון אמוציות מהאוהדים. יש כאן מקרה קלאסי בין הגיבור, האיש הטוב שמייצג את כל מה שאוהדי הספורט המסורתיים אוהבים ויש את ה”רע”. הלוחם שעסוק יומם ולילה ב”חימום” האווירה, וגורם להמוני אנשים לרצות לראות אותו סופג מכות מה”טוב”.

בואו נכיר את הלוחמים.

ה”Babyface” – רובי “האכזר” לולר (28-13-0)

בחור רציני credit: Robbie Lawler Official Facebook Page

רובי הוא איש רציני. איש של עבודה קשה, מעט מאוד דיבורים והרבה מעשים. את הקריירה הענפה שלו ב UFC החל לולר בשנת 2002! כן, מדובר בלוחם ותיק מאוד (בן 37) עם רקורד של 41 קרבות! אחרי התחלה לא רעה בארגון, לולר הפסיד פעמיים רצוף, פעם בנוקאאוט לניק דיאז (שעד היום אוהדיו חיים על הרגע הזה, אבל זה לפעם אחרת) ופעם ל אוון טאנר, לימים אלוף מחלקת המשקל הבינוני. אחרי הקרבות האלה, הקריירה שלו לקחה אותו לארגונים אחרים, הגדול בהם היה Strikeforce שם שמר על רקורד שלילי של חמישה הפסדים מול שלושה נצחונות בלבד. כל זה לא ממש שינה לאוהדי MMA שתמיד אהבו את הגישה שלו כלוחם. תמיד נע קדימה, תמיד חותר למגע ומנסה לסיים קרבות, וב 2013, כשחזר ל UFC, התקבל בהרבה אהבה ע”י הקהל.

אבל מה שבלט למי שעקב אחריו, עם חזרתו, היתה גישה אולי יותר בוגרת ומקצוענית. האיש תמיד רצה לנצח, תמיד רצה לספק את הצופים ולתת להם “שואו”, אבל ל UFC הוא חזר במשקל נמוך יותר מבעבר (ירד מ 185 ל 170), בכושר גופני הרבה יותר טוב, ובאופן כללי יותר מוכן לבמה המרכזית של הספורט.

רובי אמנם מוןתיקי הארגון, אבל צריך היה לטפס שלב אחרי שלב, עד שהגיע לפסגה. אחרי נצחונות על מועמדים טבעיים בזמנו, כגון ג’וש קושצ’ק, רורי מקדונלד (אלוף המחלקה המקבילה בארגון בלאטור), ג’ייק אלנברגר, ומאט בראון – כשבטווח היה הפסד בודד לג’וני הנדריקס (שמשום מה, לא נראה אותו דבר מאז כניסת USADA) בקרב על החגורה אותה הותיר GSP בודדה – קיבל את הטייטל שוט – שוב, נגד אותו הנדריקס.

הפעם רובי עשה מספיק על מנת לזכות באליפות, אחריה הגן על החגורה פעמיים. פעם בקרב שהפך לקלאסיקה של MMA מול רורי מקדונלד, ופעם בקרב צמוד מול קרלוס קונדיט. ב 2016 הפסיד רובי את החגורה לאחד האלופים היותר דומיננטיים, טיירון וודלי.


ה “
Heel” קולבי “כאוס” קובינגטון (14-1-0)

יש לך את זה ביותר דוש? credit: Colby Covington Official Facebook Page

אם לולר הוא סוג של ברט הארט, הרי קולבי קובינגטון הוא סוג של שון מייקלס רע, שגם עשוי בטעם רע… כי בניגוד לשון מייקלס – The showstopper…  The Heart Break Kid, לקולבי אין הרבה קלאס. הכינוי שלו – chaos – אולי הכי מתאים, כי כל ה”רעש” שהוא עושה נראה פשוט חסר טעם ולא מתועל למטרה ברורה (למרות שכן…).

קולבי הגיע ל UFC ב 2014, יותר משנה אחרי שלולר חזר לארגון. אחרי עשרה קרבות, הרקורד בתוך ה UFC עומד על 9-1, וכולל רשימת “קורבנות” לא מדהימה מצד אחד, אבל שני שמות בולטים בדמות דמיאן מאיה קשישא ורפאל דוס אניוס המצויין, שעלה ממחלקת המשקל הקל. ובכל זאת, הקרב הזה היה על החגורה הזמנית וקולבי זכה בה. ומאז?… מאז, קולבי מקבל כתף קרה מדיינה ווייט נשיא ה UFC, בעוד היריב שלו – קמארו אוסמן, שמחזיק ברקורד של 9-0 בארגון, כולל הקרב מול טיירון וודלי, בו זכה באליפות, מקבל את הדחיפה מהפרומוטר.

קולבי המתוסכל, הפנה את האנרגיה לרשתות החברתיות, שם הוא מפיץ ללא הפסקה, סרטונים בהם הוא מופיע בדרך כלל בליווי בחורה חצי לבושה, ומקשקש גיבוב לא מאוד קוהרנטי על דא ועל הא.

 

אז יש לנו את הקרב הקלאסי בין הטוב והרע, ויש לנו קצת רקע שמעורר את התיאבון לסגירת חשבונות (למרות שרובי, תכלס, לא ממש משתתף במשחק המקדים). ומה עם התוכן? למה הקרב הזה מעניין בכלל? ובכן, לדעתי (ורבים אחרים), הקרב הזה יכריע האם קולבי קובינגטון סוף סוף יקבל את קרב האליפות – שבינינו מגיע לו – או יחזור כמה צעדים אחורה. ורובי? רובי חביב הקהל כנראה לא במשחק הזה. הוא מגיע לקרב הזה אחרי הפסד (שנוי במחלוקת) לבן אסקרן, בהכנעה, ולפניו עוד הפסד לדוס אניוס הנ”ל. הוא אמנם ניצח את דונלד סרונה, אבל לפני זה היה ההפסד בנוקאווט לאלוף הקודם, וודלי. הוא גם חזר לקרב נגד אסקרן אחרי כשנתיים “על הספסל” מסיבות בריאותיות, ולכן אין ממש סיכוי שיקבל קרב תואר, אפילו אם ינצח בשבת.

ישנה רשימה איכותית של לוחמים שיגיעו לתמוך ברובי. מדובר בצמרת המחלקה, שרוצה במעידתו של קולבי. שמות כמו:  חורחה מאסבידל שנמצא בתנופה, לאון אדוארדס שככה, בלי שנרגיש מציג קייס שלא קל לבטל, כמובן טיירון וודלי (למרות שמפאת גילו ומערכת היחסים המאוד עכורה עם הבוס, סיכוייו לא עצומים) ואפילו סנטיאגו פונזניביו הארגנטינאי שמתקרב למעמד.

טוב. הגיע הקרב. מה מצפה לנו? מדובר בשני לוחמים עם היאבקות טובה, למרות שהרזומה של קולבי אולי מרשים יותר. שניהם חזקים פיזית, לרובי יש את הכוח בידיים לשלוח יריב לישון, את קולבי עוד לא ממש ראינו עושה משהו דומה. אבל מה שכן ראינו ממנו, בעיקר בקרב האחרון שלו, היא יכולת סטרייקינג לא רעה בכלל. די הפתיע אותי, למען האמת, כי קולבי משתמש הרבה ביכולת ההיאבקות שלו, בין אם הקרב על הקרקע, או נגד הגדר(אזורי הנוחות שלו).

 

ומי ינצח?

אני חושב שעצוב ככל שזה יהיה, רוב הסיכויים שהרע ינצח הפעם את הטוב… כאמור, אם הולכים ומשווים אזורי התמחות, וכישורים אחד מול השני, מתקבלת תמונה מאוד שקולה, של שני לוחמים קשוחים ומוכשרים. אבל ישנם לטעמי שני אלמנטים שמטים את הכף לטובת קובינגטון. האחד הוא הגיל. קולבי בן 31 הגיל האופטימלי אולי ל MMA. הגיל בו הגוף, והכישורים מיושרים עם בגרות מסויימת (עד כמה שזה מצחיק כשמדובר בו). רובי כאמור בצד הלא נכון של שנות השלושים, וחזר אחרי פציעות ונוקאווט, כמו גם העובדה שהוא סוחב על גבו את אותם 41 קרבות. האלמנט השני הוא מה שנמצא על כף המאזניים. אין ספק שלולר יגיע לתת את כולו. אצל רובי של הקדנציה השניה ב UFC אין דבר כזה חצי עבודה. הוא יבוא לנצח. הוא יבוא לנסות “להוריד לקולבי את הראש”. אבל קולבי מגיע לתבוע את עלבונו. הוא בא לסגור חשבון עם דיינה ווייט שלטעמו לא נתן לו את מה שמגיע לו. הוא בא להגשים חלום. זו מוטיבציה אחרת.

הטקטיקה של קולבי כנראה תעבוד, ולא מעט אנשים יצפו בקרב הזה, ולו רק בשביל הסיכוי לראות אותו מקבל נוקאווט שיאכיל אותו קצת “פשטידת ענווה”. ואני אפילו לא מאשים אותו שהוא פנה לטקטיקה הזו של עבודה דרך הרשתות החברתיות. אין לי שום בעיה אפילו שלקח עליו את תפקיד ה”נבל”. היו לפניו “נבלים” לא רעים בכלל. מייקל ביספינג מינף את יכולותיו לקריירה שהובילה אותו להיכל התהילה, ג’וש קושצ’ק סידר לעצמו שני מפגשים מול ג’ורג’ סיינט פייר עם קצת קשקשת, וכמובן – קונור מקרגור שעשה מזה – באופן מילולי – מליונים. הבעיה שלי עם קולבי היא הסגנון. זו זכותו, וזה כנראה עובד במידה מסויימת. הוא הבן דוד, הטראש הלבן של קונור, האחיין שביספינג לא היה מזמין לחג המולד. ואולי בעתיד, אלוף ה UFC.

ממליץ לא לפספס את ההזדמנות לצפיה בקרב שאמור, לכל הפחות להציג את רוב האספקטים של MMA. אולי פחות ג’יו ג’יטסו, אבל מי יודע? אולי אחד מהם ישלוף גם את השפן הזה. יש סיכוי לראות נוק-דאון\אווט, מובטחת עבודת קלינץ’ כנגד הכלוב, אגרופים יעופו… ככל שיתיר הזמן.

credit: MMAmania.com
 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!