קבוצות נ.ב.א ללא שביב של תקווה

"נוסטלגיה היא התרפקות על העבר, כשם שהתקווה היא התרפקות על העתיד." אבל מועדונים שאין להם שום דבר חוץ מנוסטלגיה (ובחלק מהמקרים גם את זה אין ממש), מה כבר נשאר להם?

יש כמה סיטואציות בהן יכול להימצא מועדון נ.ב.א בכל זמן נתון. חלקם עם הווה זוהר ועתיד קרוב לא פחות מבטיח. אחרים במצב ככה-ככה, אבל על הנתיב הנכון לעתיד מזהיר. יש עוד כל מיני קומבינציות. אחת מהן היא הגרועה ביותר: הווה על הפנים, בלי שום אור בקצה המנהרה.

יכול להיות שאני cutting some slack לכמה מועדונים (קצת וושינגטון שבה יש אופטימיות ובעיקר מינסוטה, אבל הטרייד שהביא את דיאנג'לו ראסל לקבוצה ובעיקר נפטר מאנדרו וויגינס העלה כמה חיוכים), אבל בגדול, יש חמישה: אחד במערב, ארבעה במזרח, שנמצאים באותה קומבינציה מזוויעה של ימים רעים היום, והם כנראה יהיו ככה גם מחר, ובגדול אין שם אף סיבה לאופטימיות: סקרמנטו קינגס, קליבלנד קאבלירס, דטרויט פיסטונס, שיקגו בולס והיהלום שבכתר, ניו יורק ניקס.

מלכים בלי כתר

יש רגעים בזמן שבהסתכלות אחורה משנים גורל של מועדון. הקבוצה הנהדרת של סקרמנטו בתחילת שנות ה-2000 הגיעה לשיא בעונת 2001-2002 ואותו גמר המערב, שנגמר ב-7 משחקים לטובת הלוס אנג'לס לייקרס והוליד אינספור תיאוריות קונספירציה לגבי השיפוט. הקינגס עוד נתנו שתי עונות מצוינות, שהסתיימו בחצי גמר המערב במשחק 7, ומהר מאוד הכול התחיל להתפזר, ולהתפרק.

אנחנו בשנת 2020, והקינגס עומדים להשלים עונה 14 ברציפות בלי פלייאוף. היו שינויי בעלים. הקבוצה כמעט נמכרה למשקיעים מסיאטל. שינויי מאמנים. החלפת אבני בנייה (טייריק אוונס, ואז דמרקוס קאזינס). כרגע זה באדי הילד עם חוזה עד 2024 שלא מרוצה בכלל מכך שהפך לשחקן ספסל, דיארון פוקס שלא עשה את ה-עוד התקדמות כמו שציפו אחרי עונה שנייה מצויינת, ובוגדן בוגדנוביץ' שלא מעט קבוצות בליגה רוצות, אבל הוא מעולה כאופציה שנייה או שלישית, לא כבורג ה-מרכזי בקבוצה עם שאיפות גדולות.

הכעס כרגע שמגיע מכיוון הבעלים כלפי כל החבר'ה שמחליטים החלטות מקצועיות נובע בעיקר מבחור סלובני אחד, לוקה דונצ'יץ'. דונצ'יץ' נבחר שלישי בדראפט של 2018. בפניקס, עם הבחירה ה-1, (בינתיים) לא מתחרטים על הבחירה באייטון. סקרמנטו בחרו במקום ה-2 ולקחו את מרווין באגלי. באגלי נתן עונת רוקי ככה-ככה, וממה שהספיק לשחק בעונה הזו נראה כאילו הוא לא מתקדם – אולי אפילו הולך אחורה. ודונצ'יץ'? על הכביש המהיר להפוך לאגדה או משהו בסגנון.

לוק וולטון יסיים את העונה הזו. אחריה? לא בטוח שימשיך. וכנ"ל ולאדה דיבאץ, שלא מצליח לשחזר את הימים היפים שחווה כשחקן בסקרמנטו מאז שנהיה מנהל מקצועי.

בדטרויט מתחילים עוד בנייה

אחד הטריידים הגדולים בשבוע שעבר, לפחות מבחינת השם, היה המעבר של אנדרה דראמונד מדטרויט לקליבלנד. בת'כלס, הקאבלירס לא באמת במצב יותר טוב בזכות זה, ולפיסטונס זה רק עוזר להתחיל בעוד בנייה מחדש, אבל זה לא שבאמת יש כיוון או מישהו ממש כשרוני להיאחז בו, עם כל הכבוד לרנסאנס של דרק רוז או לפוטנציאל של לוק קנארד וכריסטיאן ווד.

מאז רצף של שישה גמרים אזוריים (שכלל בתוכו אליפות ב-2004 ועוד גמר נ.ב.א ב-2005), הפיסטונס הגיעו 3 פעמים בלבד לפלייאוף ועפו בכל פעם בסיבוב הראשון, הכל בסוויפ. הייתה תקווה עם גרג מונרו שנמוגה מהר. הייתה עם דראמונד, ועם רג'י ג'קסון, ולזמן סופר קצר עם בלייק גריפין, אבל זה היה פלסטר על פצע. קבוצה שבנתה על סגנון ושחקנים שהכדורסל של היום לא סופר אותם.

הפיסטונס העבירו את דראמונד בגלל שפחדו שהוא יממש את האופציה בחוזה שלו להרוויח 28 מיליון דולר בעונה הבאה. הוא שחקן של 20 נקודות ו-15 ריבאונדים כמעט בכל ערב נתון, ובפיסטונס לא ראו עתיד איתו. זה מעיד קצת על קוצר הראיה שלהם כבר תקופה ארוכה. וגם עוד דוגמה על לאן הולך הכדורסל בנ.ב.א.

בקליבלנד בדיוק מתחילים להתבאס מהנוכחית

אז קליבלנד לקחו את דראמונד. וזה מקדם אותם ל…? די שום מקום. את קווין לאב הם לא מצליחים להעביר בטרייד. צ'די אוסמן לא יהפוך ליותר משחקן משלים כנראה. לארי נאנס הוא מעופף, אבל בערך חצי מהשחקן שאבא שלו היה. לטריסטן תומפסון יסתיים החוזה בסוף העונה הזו (סוף סוף), אבל הבעיה הראשית של קליבלנד היא שתי הבחירות הראשונות שלהם בשנתיים האחרון: קולין סקסטון ודריוס גארלנד.

המספרים לא רעים על הנייר (במיוחד אלה של סקסטון), אבל בדמיונם, בקליבלנד קיוו לשילוב המחשמל של ג'ה מורנט וג'ארן ג'קסון בממפיס, ופחות מה שיש להם עכשיו. מן הסתם עוד מוקדם להכריז על שניהם כשחקנים שלא יובילו את קליבלנד להצלחה בעתיד, אבל בקבוצה שלא זוכרת מה זה להיות טובים בלי לברון ג'יימס, פחות ופחות מאמינים שהצמד הזה יעשה משהו גדול.

ובשיקגו לא ממש יודעים מה לעשות

בשיקגו, הצלע השלישית והאחרונה של הקבוצות הכושלות של הבית המרכזי במזרח, זה פחות קשור לשחקן כזה או אחר. כשרון התקפי יש שם, אפילו בשפע יש שיאמרו. אבל אלה שמנווטים את הספינה מובילים אותה לשומקום. לפני שנתיים הכריזו על בנייה מחדש, שהובילו את הבולס לאותו מקום בערך – עם 19 ניצחונות כשאנחנו באמצע פברואר, רק שהפעם השאיפות היו פלייאוף.

עם מאמן שתקוע בעידן אחר (ג'ים בוילן), בעלים (ג'רי ריינסדורף) שמאפשר לצמד לא יוצלח (ג'ון פקסון וגאר פורמן) לטעות שוב ושוב בכל החלטה, וחבורת שחקנים שלא מצליחה להתחבר למשהו שהוא יותר מהופעות אינדיווידואליות אקראיות, בשיקגו באמת שאין סיבה לאופטימיות.

דוגמה מעולה לכך קיבלנו השבוע, עם השמועות שריינסדורף כן הבין שפקסון ופורמן לא מובילים את המועדון למקום הנכון. במקום לפטר אותם, הוא פשוט ישים אותם בתפקידים אחרים, כנראה עם פחות סמכויות.

מהיום שדרק רוז שכב על הפרקט ואחז בברכו לא ממש יודעים מה לעשות ולאן לפנות בשיקגו. הבעיה היא שעברו כמעט 8 שנים.

מועדון שמוכן לנסות הכל, חוץ מלקבל החלטות נכונות

אף פעם לא ברור אם השמועות על התקוות הגדולות של הניו יורק ניקס לגבי החתמות מפוארות בכל קיץ הן אמיתיות או לא. הכותרת שניתנה לכל מסע החתמת הפאוור פורוורדים המוזר של הקיץ הקודם הייתה שהניקס מושכים את הזמן לקראת 2021, אז יאניס יהפוך לשחקן חופשי, ובטח ירצה ללכת לקבוצה שלא עשתה שום דבר חוץ מחצי גמר מזרח אחד ב-20 השנה האחרונות.

אבל המהלכים האחרונים של הניקס, שרצו להיות הכי גרועים השנה, אבל עדיין העיפו את המאמן (דייויד פיזדייל) ואז את סטיב מילס (נשיא הקבוצה), מראים שבאמת מאמינים שם שאפשר להביא כוכבים גדולים בלי לבנות איזושהי תרבות מועדון, איזושהי תשתית לטווח אורך. המינויים של לאון רוז (לראש אופרציית הכדורסל במועדון), וורלדוויד וס (למעין יועץ) וסטיב סטאוט (גורו מיתוג) מוכיחים שהאסטרטגיה החדשה של הניקס היא אמונה בקשרים של סוכנים לשעבר לבנות קבוצה לתפארת בתפוח הגדול.

ג'יימס דולאן, מהבעלים הגרועים בהיסטוריה של הספורט האמריקאי, ימשיך לקבל בוז, לנגן בלהקה שלו, ולהעיף אנשים מהמדיסון סקוור גארדן. אין לו כוונה למכור, אין לו כוונה להביא אנשי כדורסל רציניים שיוציאו את הניקס מהבוץ. עם כוונה או בלי, הניקס ימשיכו להתבוסס בתחתית המזרח.