הפריחה של דיא סבע לא מקרית. אם תבדקו עם כמה מעכברי הכדורגל הישראלי, תגלו שסבע שיחק במכבי תל אביב של מוטי אווניר וכבר אז נחשב להבטחה גדולה. סבע בנובמבר יחגוג 25, איך קורה שהקהל הרחב צופה בפוטנציאל העצום שלו רק עכשיו? אולי בגלל שאחרי שהגיע למכבי עבר לבאר שבע כשלא קיבל דקות בינואר, ועזר לקבוצה להישאר בליגה, הושאל לעוד חצי עונה, ואז נדד לסכנין. מסכנין לפתח תקווה ואחריה נתניה, איתה ירד ללאומית, פרח עם מספרים מפלצתיים וחזר לעשות בחודשיים הראשונים של ליגת העל את אותו הדבר.

אפשר למצוא דמיון גם בקריירה של עומר אצילי שעזב את קריית שלום בגיל שש עשרה כדי להגיע לראשון לציון ומשם חזר לליגת העל בדלת הקדמית דרך בית"ר. לשניהם מכנה משותף שעליו ארחיב בהמשך.

בארץ, להבדיל מליגות אחרות באירופה שגם על המודלים שלהם ארחיב, ממשיכים בניהול מחלקות הנוער כקבוצות גילאים שמתחרות אחת מול השנייה עד גיל הנוער ומשם לבוגרים. על איך מועדונים רוצים רק לנצח בלי דרך, דובר רבות ולא ארחיב על כך, אבל כן ארחיב על פרויקט אחד – בית"ר נס טוברוק, קבוצת נוער איכותית שכל מטרתה היא לייצא שחקנים איכותיים לקבוצת ליגת העל. דיא סבע מיודענו היה בניהם. גם אייל גולסה, שלומי ארביטמן ואלון תורג'מן עברו שם. שמות מכובדים, אבל פרויקט שבטח ובטח לא מספיק ברמה הארצית. בסופו של יום, טוברוק לא הצליחה יתר על המידה ביחס לקבוצות נוער אחרות. אם דרך ועבודה שאינה בהכרח תלויה בתוצאות אינן מספיקות, מה היה חסר לטוברוק ושאר קבוצות הנוער כדי לייצא שחקנים איכותיים לליגת העל ואירופה? אותו מחנה משותף של סבע ואצלי – ההתחשלות אמיתית בליגת בוגרים מקצוענית.

יש המון שחקנים סופר מוכשרים בליגת הנוער. להיות שחקן בקבוצה בוגרת זה יותר מכישרון, זה עניין של מנטליות, של פיזיות. זה לפגוש ג'באר בין עשרים ושמונה ולא נער צנום בן שבע עשרה. להתמודד עם שחקן שכבר ראה דריבל או שניים בחייו ולא יהסס ללכת חזק על הכדור גם עם הרגל שלך תהיה בדרך. זאת חוויה לא פשוטה לשחקן צעיר, אבל היא הכרחית.

תראו את גאל מרגוליס, לדוגמא. הוא היה הבטחה ענקית בנוער של מכבי, אבל עד היום הוא די תקוע בגיל 18. בעיקר בלזרוק את הכדור ולרוץ מהר ולקוות. זה אחלה מול שחקני נוער, אבל שחקן בוגרים פשוט משתמש בנסיון שלו ומעיף אותך למעבר לקווים. אם למרגוליס הייתה קבוצת מכבי ב' תל אביב להגיע אליה בגיל נוער/בוגרים, סביר להניח שהיום היה לנו שחקן נבחרת נוסף ראוי לפחות. אליו אפשר להוסיף את שובל גוזלן, סנטיהו סולליך (שעכשיו חזר לפרוח בחיפה אחרי אותה התחשלות), ריאן, דור חוגי, עידן ורד מושיקו לוגסי ועוד. כולם עשו ועושים שמיניות ברחבי הארץ כדי לממש את הפוטנציאל שלהם. חוסר יציבות כמו זה שהם חווים מעכב אותם מאוד מלהתפתח, אם בכלל.

ציטוט של פטריק וון לייבן, אקס פיינורד ושחטאר דונציק, שייבאו שלל שחקנים לליגות הטובות בעולם, והיום משמש כמנהל מחלקת הנוער של מכבי ת"א, ממחיש את עיקר הבעיה: "משהו שההולנדים כן עושים נכון בשנים האחרונות זה קבוצות מילואים של קבוצות הליגה הראשונה בליגות המשנה. יונג אייאקס (קבוצת המילואים של אייאקס — א"ד), יונג פ.ס.וו וקבוצות צעירות אחרות של הקבוצות הגדולות משחקות בליגת המשנה, וככה שחקנים שמסיימים את גיל האקדמיה, בני 18–19–20, שהם עדיין מתפתחים כבני אדם וכשחקנים, מקבלים ניסיון מאוד חשוב במשחקים תחרותיים נגד שחקנים בוגרים — זה משהו שצריך לאמץ גם כאן בישראל" (כלכליסט).

אז יגידו, הנה, תראה את שיתוף הפעולה בין בית"ר ת"א רמלה למכבי תל אביב, בדיוק כמו קבוצת בת שבה משחקים מספר רב של מושאלים ששייכים לקבוצת ה"אם" כמו דור ג'אן, ארמלי וחוזז.  אז אכן אין ספק שזהו צעד בכיון הנכון. ועדיין, השחקנים לא מתוגמלים "בבוסט" לקבוצה הבכירה גם כשהם בכושר נהדר ויכלו לתרום לה ובעיקר לעצמם. דור ג'אן ניצב בדיוק בבעיה הזו. הוא כבש בחמישה מחזורים חמישה שערים במדי ביתר רמלה, נתון נפלא. לא מופרח לדמיין שבמידה וביתר רמלה הייתה מכבי תל אביב ב' וג'אן היה ממשיך בקצב הזה, ג'ורדי היה מעלה אותו לקבוצת "האם", נותן לו להתאמן בקצב של קבוצה אירופית לכל דבר ואפילו מאפשר לו הזדמנות לתקוע יתד ברוטציה הצהובה, מבלי לאבד כושר משחק ולהמשיך להשתפר. אך כאמור לא כך המצב. משום שג'אן מושאל למועדון אחר הוא "כבול" ברמלה עד סיום העונה באותה רמת אימונים, אותם מתקנים מיושנים ואותם תשתיות מוגבלות שיכול להציע לו המועדון הצנוע, בלי אופציות ל"קידום" אמיתי עד לסוף העונה.

המעין "רגולציות" הללו בכדורגל הישראלי מונעות ממנו ללמוד מהטובים ביותר באירופה ולשדרג את רמת הליגה ונבחרת ישראל. כנראה שלא כל קבוצה בישראל תוכל לפתוח קבוצת מילואים, אבל אלו שיכולות, למען הכדורגל הישראלי, חייבות להילחם על הזכות הזאת. בסוף, כולנו נרוויח.