פרידה מאישה אמיצה

לא כל כך הכרתי את לימור שפיגל, ולכן התלבטתי אם לכתוב עליה. בכל זאת עשיתי זאת, ואני מקווה ומצטער מראש במידה ואני לא מדייק בכל הפרטים.

שפיגל, שהייתה עיתונאית ספורט ועבדה במערכת הספורט של “ישראל פוסט”,YNET ו”ישראל היום” נפטרה בסוף השבוע שעבר ממחלת הסרטן, כשהיא רק בת 36. שפיגל, למי שלא הכיר, הייתה אוהדת ספורט אמיתית, התעניינה בענפים רבים, אבל בעיקר בכדוריד אותו תמיד דאגה לקדם, וכמו כן הייתה חסידת ספורט נשים. לפני קצת יותר משנתיים גילתה כי היא חולה בסרטן שד גרורתי, בשלב שלמעשה נחשב כבר לסופני, כזה שכבר אין החלמה ממנו.

השנישקל של ההיכרות שלי איתה היה לפני כמעט עשר שנים בעודי סטודנט. השלמתי הכנסה כעורך אתר LIGA.CO.IL וחיפשנו כתבים. שפיגל, עוד לפני שהצטרפה לכלי התקשורת המובילים, כתבה באתר שעסק רק בכדוריד, כרגע איני זוכר את שמו, והייתה מעוניינת להצטרף אלינו. מאוד התרשמתי מהכתיבה שלה וגם מהנחישות, אבל בזמנו מספר הכתבים אצלנו היה מוגבל, ולא התאפשר לנו להעסיק אותה. יום אחד התפנה מקום ושמחתי להתקשר אליה ולבשר לה על כך. היא אמרה תודה, אבל שזה כבר לא רלוונטי. ושם נפרדו דרכנו.

זמן לא רב לאחר מכן התחלתי לראות את השם שלה בכל מיני מקומות, אם זה ב-YNET ולאחר מכן בישראל היום, ותמיד כשראיתי את השם שלה, זה היה מלווה בחיוך קטן ושמחה על הצלחתה, וגם בקנאה קטנה. על כך שהלכה עם החלום שלה עד הסוף, ועבדה במשרה מלאה בתקשורת הספורט, פשוט עבדה במה שהיא אוהבת. בעוד שאני, תמיד קצת חששתי מזה, אולי לא היה את האומץ לעשות את זה, וכיום אני עוסק בכתיבה כתחביב בלבד, במקביל לעבודתי. שלא תבינו לא נכון, אני אוהב ונהנה מהעבודה שלי (בתור רואה חשבון..באמת…)  ושמח ומעריך שיש לי את הכתיבה כתחביב לא מחייב, אבל לימור הגשימה את החלום, עשתה את מה שהיא אוהבת והלכה עם זה עד הסוף.

האומץ שלה לא התבטא רק בכך, היא חשפה את עצמה במהלך המחלה בבלוג מרגש וגם בראיון מצולם לישראל היום על מנת להגביר את המודעות לסרטן השד. לימור גם לא הפסיקה לנסות להנות מהזמן שנותר לה ולהספיק להגשים כמה שיותר חלומות לפני מותה, כולל נסיעת ספורט לארה”ב שכללה NBA, פוטבול והוקי. את החלום הגדול שלה – נסיעה לאולימפיאדת ריו, לא הצליחה להגשים.

לפני כמה חודשים נתקלתי בה בפייסבוק, פניתי אליה ודיברנו קצת על ספורט ועל אותה תקופה, אבל לא יותר מזה. מאז עקבתי אחרי הבלוג שלה והפוסטים שהעלתה בזמן הטיפולים. לא ידעתי כמה קשה וסופני מצבה, הרי רק כמה ימים לפני מותה עוד הלכה לראות את מכבי ת”א נגד ברצלונה וכתבה על אירועי ספורט נוספים. מאז ששמעתי על פטירתה ביום חמישי קראתי עשרות פוסטים מרגשים וקורעי לב שנכתבו על ידיה חבריה ועמיתיה לעבודה, ואני חייב לציין שממש נשאבתי לתוך זה. פשוט קורע לב. נראה שהיא הייתה אישה נדירה ומיוחדת.

אז למה בכל זאת החלטתי כן לכתוב על לימור להזווית? קודם כל, מכיוון שלימור היא סמל ודוגמה לערכים בהם אנו דוגלים באתר, ובעצם לתקשורת הספורט כפי שהיינו רוצים לראות אותה – אמיתית, עניינית, נטולת אינטרסים ובאה מאהבה למשחק. סיבה נוספת היא לקוראי וכותבי האתר שאולי מפחדים לקחת קדימה את כישרון הכתיבה שלהם, וצריכים לנסות לעשות זאת. סיבה שלישית – אל תזניחו את הבריאות, משהו מציק לכם? לכו תיבדקו, וגם אם לא מציק לכם, אל תוותרו על בדיקות תקופתיות. וסיבה רביעית ואחרונה לכולנו – תעשו מה שאתם רוצים ואוהבים לעשות, החיים קצרים מדי.

יהי זכרה ברוך.

פרידה מאישה אמיצה
Credit to “Limor Shpigel” Facebook page
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!