נראה שקצת איבדנו את הכיוון. הנבחרת הלאומית לא הגיעה לשום הישג בזירה הבינלאומית מזה כבר כמעט 50 שנה, אנחנו נמצאים בשפל בדירוג אופ"א, שום קבוצה מקומית לא העפילה למפעל אירופי ועדיין – הציפיות בשמיים. 6 משחקים ואנחנו ביורו.
מתוך 15 נבחרות בדרג ה-3 בליגת האומות, רק ל-4 נבחרות (קפריסין, אסטוניה, ליטא ובולגריה) יש פחות שחקנים שמשחקים באחת מחמשת הליגות הבכירות באירופה (ספרד, צרפת, גרמניה, איטליה ואנגליה). רק לשם השוואה, לנו יש 2. לנבחרת לה הכי הרבה שחקנים בחמשת הליגות הבכירות בדרג – סרביה, יש 40. תזכורת, רק נבחרת אחת עולה מכל דרג, כן?
הבעיה כאן היא שורשית, ונראה שדעת הקהל, ובמרכזה התקשורת, לא תורמים לתיקון הבעיה. תרבות האינסטנט בספורט הישראלי בכלל ובכדורגל בפרט, דורשת תוצאות מידיות – כאלה שלא יופיעו בקסם רגעי, אלא בתהליך ממושך.
תמיד קל להפנות אצבע מאשימה לכיוון המאמן וכאן שוב תרבות האינסטנט לא עושה עמנו חסד – משנת 2000, בה שלמה שרף סיים 8 שנות אימון בנבחרת, לא היה מאמן שאימן ליותר מקדנציה אחת (4 שנים). לשם השוואה, בצפון אירלנד (כן, זאת שניצחה אותנו 3-0 לפני כמה ימים) הצוות המקצועי, בהנהגת המנג'ר מייקל אוניל, נכנס לשנה ה-8 שלו, אשר במהלכן רשמה הנבחרת עליה של יותר מ-100 מקומות בדירוג אופ"א (ממקום 129 בשנת 2012 עד למקום 27 היום), עליה לטורניר יורו ראשון בתולדותיה והייתה במרחק נגיעה מהמונדיאל האחרון כשנעצרה רק בהצלבה.
התהליך מתחיל קודם כל בשקט מקצועי והבעת אמון בצוות – הן מצד התקשורת והן מצד ההתאחדות, ממשיך במתן זמן מספק להטמעת התורה שאיתה הגיע הצוות – לפחות 2 קדנציות, וחילופי דורות שחקנים, לאלו שגדלו על הד.נ.א המחודש.
וילי רוטנשטיינר, שכיהן בתפקיד דומה באוסטריה והוכיח את עצמו בזירות האירופיות ואנדי הרצוג, ששיחק ברמות הגבוהות ביותר באירופה, הם בחירה ראויה להוביל את הנבחרת בשנים הבאות. תוסיפו לזה את ניקוי האורוות שבוצע בנבחרת וריענון הצוות המקצועי, הגישה החדשה לביצוע מפגש חודשי לשחקני הנבחרת והפדנטיות האוסטרית, נראה שיש כאן כיוון – למרות התוצאות הלא רלוונטיות במשחקי הפתיחה.
השאלה, האם נצליח לקחת את הדברים בפרופורציות ולתת להם לעשות את העבודה, או שתרבות האינסטנט תגבור עלינו, ועל הצוות האוסטרי?
