אחד הדברים היפים שאני מוצא בכדורגל הוא שהוא מהווה אנלוגיה פשוטה לחיים עצמם. למשל, אפשר לחקור דרכו מעט את התנהגות האדם. כל אדם מגיע לשלב בחיים שבו אסימון נופל לו, או לחילופין, הבנה נופלת, הפעם עליו. לאחר דיון קטן בדבר ההבנה הזו בינו לבין עצמו, ירגיש האדם שעליו לחלוק את המידע החדש עם סובביו, ובמילים אחרות – להצהיר, להתוודות. זהו עוד צעד חשוב עבור אותו אדם בדרך להבנת עצמו ולהשלמה עם עצמו. והיום תורי הגיע להתוודות; ואני, מישה טורין, מתוודה – אני אוהב כדורגל הגנתי. כן, בזמן שקראתם את זה, כנראה שמנצ'סטר סיטי כבשה עוד שער, אבל קראתם נכון. אני אוהב כדורגל הגנתי, יותר מהתקפי.

ראשית, כדי להמחיש את מה שאני מגדיר כ"הגנתי", אביא שתי דוגמאות לשימוש בחלוצים בהגנה. נחזור לליגת האלופות של 2013-14, לחצי הגמר בין אתלטיקו מדריד לצ'לסי של מוריניו. לאחר תיקו מאופס במשחק הראשון, הגיעה אתלטי ללונדון. הכחולים עלו ליתרון מרגלי טורס, אקס-אתלטי, הקולצ'ונרוס משווים לקראת המחצית, ובהמשך מגיע ה-רגע של המשחק בשבילי. סמואל אטו, חלוץ, להזכירכם, מכשיל בשלומיאליות את דייגו קוסטה ברחבה וגורם לפנדל. צ'לסי מפסידה 1-3 ומודחת. כעת, תציצו בתקציר משחק פחות מוכר, מה-3 לדצמבר 2016, בין יובנטוס לאטאלנטה. תתמקדו במריו מנדז'וקיץ', גם כן חלוץ ביום-יום. ההיילייט מאותו משחק – מריו נמצא ברחבה ובולם שתי בעיטות רצופות מרחוק לעבר שערו בצורה שחלק מהבלמים לא היו מצליחים לשחזר. בנוסף, הוא כבש שער באותו משחק. יובנטוס מנצחת 3-1. ואלה שתי דוגמאות שבעצם משקפות את פני הקבוצה דרך שחקן בודד. יובנטוס משחקת משחק הגנתי, אבל לא מבטלת את כליה ההתקפיים והשחקנים ממלאים תפקידים רבים, בהתאם ליכולתם, כמו מנדז'וקיץ'. צ'לסי שואפת להגן ולגנוב שער בהתקפה מתפרצת, ולצורך כך כלל השחקנים מחוייבים להגן, גם אלה שלא מתמחים בכך, כמו אטו המבוגר.

אין פסול בחלוץ שמתופקד באגף ואף מתמקד במשימות הגנתיות, ולאו דווקא משנה הסיבה לכך. זה יכול לקרות בגלל הימצאות חלוץ אחר בקבוצה שמועדף על פניו, פציעת/הרחקת שחקני האגפים, או שינוי מערך והתאמת תכנית המשחק ליריבה מסויימת. מה שמשנה הוא התוצאה של התפקוד הזה, ואיזה רעיון של המאמן הוא משקף – האם זה מצביע על רצון להגן בכל הכלים שלו, מתוך פחד לספוג, או שהוא מנצל שחקן התקפה, מוכשר מספיק כדי למלא מספר תפקידים, על מנת לתת יותר חופשיות לשחקני התקפה אחרים? במילים אחרות, האם הוא מנחה את כלל הקבוצה להתגונן, או שהוא "מקריב" שחקן התקפה אחד לטובת חבריו לקו ההתקפה?

המקרה השני, של כדורגל שוטף וזורם, המבוסס על עורף חזק הוא האהוב עליי. האיזון בין ההגנה להתקפה, היכולת לעבור מהתגוננות לדהירה לשער היריבה, המצאות שחקני הגנה למעלה ושחקני התקפה למטה, אי-הידיעה למה לצפות ברגע הבא – כשבאי-הסדר הזה קיים סדר, וכשזו שיטת המשחק, אין דבר שאני נהנה יותר לראות, ומבחינתי זו אמנות.

ניקח כמודל את יובנטוס של 2016-17, שמתאימה בדיוק למה שתיארתי, ואת אתלטיקו של 2013-14, שאמנם מתאימה פחות, אבל סיפקה לא פחות רגעי ריגוש והנאה. בהמשך הכתבה כל התייחסות אל אחת הקבוצות מדברת על העונות הללו במסגרת ליגת האלופות. קודם כל, הרגשתי צורך לשתף אתכם במשחקים של שתי הקבוצות עד ההגעה לגמר, שכן מצאתי שם קווי דמיון רבים.

כפי שניתן לראות, עד משחק הגמר לא הפסידו הקבוצות, ואף גברו ברבע הגמר על ברצלונה. אגב, שתיהן גם הפסידו בגמר לריאל מדריד 1-4, אבל זו נקודה אחרת. לצד התקפה לא רעה בכלל, מאזן הספיגות פשוט פנומנלי – 0.25 שערים למשחק אצל יובנטוס, 0.5 שערים למשחק אצל אתלטיקו. ספיגה כל משחק רביעי, או כל משחק שני! משעמם או לא, אלה נתונים שלא רואים בכל יום, ויש לכך מספר גורמים עיקריים. כמובן, גם מזל מעורב בסטטיסטיקה הזאת, אבל יהיה מגוחך להגיד שהמזל לבדו אחראי לכך.

נתחיל מעמדת השוער – ג'יאנלואיג'י בופון האגדי וטיבו קורטואה המעולה הם שוערים שיגרמו לרוגע בכל הגנה רק למשמע השם שלהם. האיטלקי הותיק עבר פחות או יותר הכל בקריירה שלו, כולל משברון גם בחיים האישיים, ויצא מכל חוויה מחוזק ועם ידע ונסיון נוסף. הבלגי הצעיר הציג יכולת מרהיבה בשער, הודות לרעננות ולאינסטינקים המעולים שלו. תרומת השוער קריטית ביותר להצלחה הגנתית – היכולת להעמיד חומה בבעיטות חופשיות, יציאות אמיצות לכדורים וחלוצים בתזמון הנכון, ראיית המשחק, הענקת רוגע ושלווה לשחקנים שלפניו ושמירה על ריכוז ומוכנות ממושכים הם הדברים שמשפיעים לטווח הארוך, וחשובים יותר מהצלה או שתיים במשחק נתון. וירטואוזיות ואקרובטיות זה טוב – אבל מניעת מצב שבו התכונות האלה נדרשות מלכתחילה, זה עוד יותר טוב. המשחק של ג'יג'י בליון בשלב הבתים היה אחד הטובים שלו באותה עונה, והוצאת הכדור הנונשלנטית של קורטואה מרגלי ניימאר בקאמפ נואו, רגע לפני שהברזילאי בעט לשער, הייתה מהאלגנטיות שראיתי. בנוסף, ההבדלים בין שניהם לבין השוערים של היריבות שלהם היו ברורים לכל. שוערי היריבה ספגו ממצבים פשוטים יותר ביחס למצבים ששניהם עצרו.

אבל גם שוער, טוב ככל שיהיה, לא תמיד מספיק. לשם כך קיימת חוליית ההגנה, שעל הנייר מורכבת משלושה, ארבעה או חמישה שחקנים, ובפועל יכולה לכלול בתוכה גם עשרה שחקנים ברגע נתון. אצל אתלטיקו היו אלה חואנפראן, מיראנדה, גודין ופליפה לואיס שיצרו חומה כמעט בלתי עבירה. הנחישות ואי-הויתור על הכדור, קשיחות ויציבות, ויכולות פיזיות גבוהות גרמו לתלכיד הזה להופיע בסיוטים של לא מעט שחקני וחוליות התקפה ברחבי היבשת. הגנת יובנטוס הייתה ורסטילית ורב-גוונית יותר, אבל בעיקר הסתמכה על בונוצ'י, קיילני וברצאלי במרכז ההגנה (האחרון תופקד לא מעט כמגן ימני), אלכס סנדרו, שהעונה דעך מעט, מצד שמאל ודני אלבס מצד ימין. האיזון היה יפהפה, כששלישיית הבלמים מחפה אחד על השני, ומאפשרת לשני הברזילאים לשרוף את האגפים שלהם ולתרום גם בהתקפה, דבר שמגנים ברזילאים יודעים לעשות מעולה. החכמה הייתה למצוא את הנקודות החזקות של כל שחקן הגנה ולנצל אותן על מנת לחפות על חולשות חבריו, ועל כך מגיע קרדיט ענק למאמן, מסימיליאנו אלגרי.

יתרון נוסף, ויובה היא דוגמא קלאסית לכך, היא האפשרות להיות גמיש במערך. ברגע שלא מתבססים על מספר קבוע של שחקנים בהגנה, אפשר להשפיע על כל שאר העמדות ולשנות אותן כמותית וטקטית. איש לא יוכל להגיד לכם האם אלגרי בחר ב-4-3-3, 3-5-2 שהוא גם 5-3-2 לעתים, או בכלל 4-3-1-2, שכן הוא שינה את מיקום השחקנים ממשחק למשחק ובמהלך המשחק. קשר מרכזי כמגן ימני, חלוץ כשחקן כנף שמאלי – הכל מהכל. את הגיוון והיצירתיות של אלגרי אני אישית מאד אוהב, במיוחד לאחר שלושה דאבלים רצופים שגרמו לי לאכול את הכובע, המצנפת והקסדה (לא אהבתי את מינויו לאימון יובה, בלשון המעטה). יובנטוס נעה על המגרש בנינוחות ואלגנטיות וניצחה לא מעט משחקים ב"הילוך שני", כשלקראת פגרת החורף היא התחילה לשחק בצורה האופטימלית.

אצל אתלטיקו המערך והשיטה היו דיי קבועים. אפשר להגיד שהיא יותר "מלוכלכת" מיובה, אבל בסה"כ סימאונה בנה קבוצה בצלמו – נחושה, לוחמת, ובעלת משמעת טקטית מופתית. שער השוויון באותו המשחק בלונדון הגיע כתוצאה ממסירה של חואנפראן, שרץ בעקבות כדור שנראה אבוד, וכשנותרה דקה לסיום המחצית. במקום לוותר על הכדור, כמו שרבים היו עושים, הוא הפך אותו לשער שוויון קריטי. במשחק מול ברצלונה פגעה אתלטיקו 3 פעמים בקורות ובמשקופים בתחילת המשחק, ועדיין לא הורידה את הרגל מהגז, גם כשהייתה ביתרון. זו גם הסיבה שהגיעה לגמר וזכתה באליפות – כשאחרות ויתרו, אתלטיקו האמינה, ובאה על שכרה.

לצד ההתפעלות, כמובן שאי-אפשר בלי כמה מילים על תת-זרם בכדורגל ההגנתי, הידוע בכינויו "בונקר". כשקבוצה לא יוצאת מרחבת ה-16 שלה וכמות הדקות שהכדור יצא מחצי המגרש שלה שווה לכמות השיערות על ראשו של פפ, זה לא באמת כדורגל הגנתי. הסיבה לכך פשוטה – זה לא באמת כדורגל. אינטר של מוריניו לא שיחקה כדורגל מול ברצלונה לאחר שנשארה בעשרה שחקנים. אתלטיקו הציגה משחק מבוקר וקשוח, נהנתה משער מרהיב של דייגו ריבאס ויצאה מהקאמפ נואו עם תיקו 1 מכובד. יובנטוס הציגה לפרקים את הכדורגל שלה, ואף הגיעה למספר מצבים לא רעים. לקראת הסוף ברצלונה השתלטה לגמרי על המשחק, אבל עם יתרון 3-0 האיטלקים נרגעו עוד לפני שריקת הסיום, וזה מובן. אי-אפשר לצפות מקבוצה אורחת להכתיב את קצב המשחק ולשלוט בו ברמות האלו, אבל זה לא אומר שצריך מראש לוותר על ההתקפה ולשכוח שהוא היה קיים.

אפשר להגיד שהגנת הברזל לא עזרה לקבוצות בגמר נגד ריאל מדריד, וזה נכון, מבלי להכנס לסיבות האפשריות. אפשר להגיד שמשחק קצבי ומלא שערים הוא המהנה ביותר שאפשר למצוא, וגם זה נכון, שכן זהו עניין סובייקטיבי. בסופו של דבר, זה כמו הרצאה בנושא מסויים – חלק ישתעממו למוות, חלק יקשיבו כי ייבחנו על זה, וחלק טוענים שזה הנושא הכי מעניין שקיים, וזה בסדר. כל עוד המשחק הוגן, אני מקבל כל וריאציה שלו, גם אם לא תמיד זוכים בתארים.

נ.ב. בנושא אחר, הייתי חייב לכתוב על זה כמה שורות. לחובבי הסרייה א'.

• במשחק הליגה האחרון בין יובנטוס לרומא, כובש השער, מהדי בנעטיה, הוא אקס-רומא; מיראלם פיאניץ', אקס-רומא נוסף, כמעט כבש את השער השני לקראת הסיום; פטריק שיק, שחקן רומא שכמעט וחתם הקיץ ביובנטוס, מצא את עצמו באחד-על-אחד מול וויצ'ך ש'צסני, גם כן אקס-רומא, כתוצאה מהחזרת כדור רשלנית של אותו בנעטיה. וזו העונה השלישית ברציפות שיובה מנצחת בטורינו בתוצאה 1-0.
• ססוואולו מחזקת את מעמדה כסוס השחור של אינטר. בשלושת המשחקים הראשונים ביניהן, ניצחו הנראזורי פעמיים בתוצאה 7-0 ופעם נוספת 1-0. בששת משחקי הליגה שנערכו מאז, הפסידה אינטר 5 פעמים לעומת נצחון בודד, עם יחס שערים מצטבר של 4-9.
• ההפסד הביתי של מילאן לאטאלנטה לא צריך להפתיע יותר מדיי. בשש העונות האחרונות, מילאן לא השיגה יותר מ-3 נקודות לעונה נגד אטאלנטה, כשמתוך שישה משחקי בית היא ניצחה באחד, הפסידה בשלושה, וסיימה בתיקו מאופס שניים נוספים. לפני שנתיים היא השיגה נקודה בודדת משני מפגשים, והעונה יש לה סיכוי לא רע לשבור את השיא השלילי הזה.