אוגוסט 2006, סיבוב שלישי באליפות ארה"ב. פרנצ'סקה סקיאבונה מוליכה כבר 1-5 במערכה השלישית מול שחר פאר, אחרי משחק ארוך ומותח. על פניו המשחק גמור. אבל לא אצל שחר, שלא ויתרה לרגע ובקאמבק גדול זכתה במשחק בשובר שוויון. וכשאתה רואה את התוצאה, 1-5 לרעתה, אתה יודע שזה לא גמור עדיין, כי זאת שחר, והמקרה הזה הוא רק אחד מיני רבים שראיתי.
ואתמול הספורטאית הענקית הזאת, מהענקיות שהיו לנו גם בגברים וגם בנשים, פרשה. אז אתם יודעים שהיא הגיעה בשיאה למקום ה-11 בעולם והייתה רחוקה ניצחון אחד מכניסה לעשירייה, ולא עשתה זאת. אבל להגיע לשיא זה נחמד – דודי סלע והראל לוי למשל הגיעו לאזור המקום ה-30 בעולם, הם גם נשארו שם אולי חודש. אבל פאר הייתה בערך שלוש שנים ב-TOP 20, כ-5 שנים ב-TOP 30 וכ-8 שנים במאיה הראשונה בעולם בספורט היחידים אולי הפופולרי בעולם.
עוד מספרים? פאר ניצחה 11 פעמים בקריירה שחקניות מהעשירייה הראשונה בעולם בזמן שהיו שם, ועוד 20 פעמים שחקניות מהעשירייה השנייה. היא ניצחה טניסאיות שדורגו בשיאן במקום הראשון בעולם וזכו בגראנד סלאמים. אני באמת לא מצליח לחשוב על מישהי יותר גדולה ממנה בעידן האחרון.
היא עשתה זאת עם המון מגבלות פיזיות. היא לא גבוהה במיוחד, לא חזקה במיוחד, עם הגשה חלשה, לא מהירה ולא אתלטית במיוחד ויש שיאמרו שגם לא מוכשרת במיוחד. לפי הנתונים של ה-WTA הגובה שלה הוא 1.70 מ', משקל 60 ק"ג. מבדיקה אקראית של 20 המדורגות הראשונות בעולם כרגע, זה כ-6 ס"מ ו-7 ק"ג פחות מהממוצע לשחקניות בטופ בענף שבו עם השנים גברה המשמעות לכוח ועצמה. זה לא שאין שחקניות בממדים שלה, אבל זה אומר שבגדול היא מתמודדת לרוב מול 'קטגוריית משקל' אחרת, גבוהה יותר משלה. ועדיין, רשמה הישגים כבירים.
אני בכוונה מתייחס למונח 'קטגוריית משקל' הלקוח בין היתר מהג'ודו כהשוואה לירדן ג'רבי. אין לי שום דבר נגד ירדן, היא מהטובות בעולם ב'קטגוריה' שלה ודוגמה ומופת להתנהלות של ספורטאי. אבל היא הפכה לסוג של מאמי לאומית, וכמובן שזה בעיקר בשל הזכייה במדליה וגם לשחר פרגנו כשהצליחה, אבל גם כשג'רבי תדעך עם השנים, אני לא מאמין שהיא תקבל את חוסר הפרגון וההשמצות ששחר זכתה להם, גם בשנים האחרונות, וגם כש"העיזה" להפסיד עם נבחרת הפדרציה במשחקים ביתיים.
בסופו של דבר בשל החסרונות שלה פאר הייתה סוג של בונקריסטית. די פאסיבית במשחק, לא יוזמת. היא פשוט לא הייתה מוותרת על שום כדור, על שום נקודה. מחזירה את הכדור למגרש פעם אחר פעם ולא נשברת. בגלל זה ההצלחות שלה היו יחסית מוגבלות למיקום שלה ובגלל זה היא ניצחה בעיקר סוג מסוים של שחקניות – כאלו עם מנגנון הרס עצמי. שש מ-11 הניצחונות שלה על טופ 10 היו נגד סאפינה, קוזנצובה ודמנטייבה, שברגע שהיו מאבדות את שלוותן מחוסר הכניעה של פאר, היו מצליחות להפסיד את המשחק בעצמן. בגלל זה היא התקשתה מול וויליאמס עם החוסן המנטלי שלה.
וזה גם מה שקרה במשחקים בבית בגביע הפדרציה. הקהל שלנו היה בטוח שכמו נבחרת ישראל בכדורגל, היא תפרק כל מי שיעמוד מולה, אבל בטניס אי אפשר לשנות מערכים, זה אתה לבד מול היריב שלך, ובהתחשב בלחץ הגדול והציפיות ממנה, היא לא הצליחה לספק את הניצחונות.
הייתי במפגש ברמה"ש מול רוסיה ברבע גמר גביע הפדרציה (כמובן שזה הישג שיא חסר תקדים) כשניצחה את סאפינה ונלחמה מול שראפובה עם עידוד הקהל. שראפובה, שהגיעה אחרי זכייה באליפות אוסטרליה, הייתה בכושר הטוב בעולם וניצחה 1-6, 1-6, אבל בתוצאה ממש לא מייצגת. פאר לא ויתרה על שום משחקון ושום כדור, אבל הרוסייה פשוט הייתה גדולה עליה. וכשהגיע ההפסד לצ'כיה לאחר מכן כבר ביקרנו אותה. איך היא יכולה להפסיד לשתי שחקניות אלמוניות עם דירוג נמוך? אבל זה עוד משהו שאנחנו לא מבינים, שהדירוג לא תמיד קובע. כשמקום 15 בעולם מפסיד ל-30, 50 או אפילו 100, זאת לא בושה. כי יכול להיות שהשחקנית בעלייה או חוזרת מפציעה, או שזאת שחקנית צעירה שעוד תגיע לגדולה, כמו שקרה במקרה של קביטובה, שניצחה אז את פאר.
לא אשקר, קיוויתי לראות יותר מפעמיים רבע גמר גראנד סלאם (ב-2007 באוסטרליה וארה"ב) ופחות חילופי מאמנים שאולי היו עוזרים לה להיות בטופ יותר שנים. אותו הפסד לג'וליה גורג'ס שהיה אמור להכניס אותה לטופ 10 ונגמר בהפסד גם שבר אותה מנטלית ככל הנראה ומשם היא נכנסה למדרון תלול, כשעל הדרך גם הפציעות התחילו להכאיב.
אבל אנחנו חזירים, ורוצים עוד ועוד, לא מספיק לנו שחקנית כזאת שנמצאת ברמות הכי גבוהות ומסתכלת בלבן שבעיניים לשחקניות הטובות בעולם, ואתם יודעים שזה לא קורה רק עם שחר פאר. אז הגיע הזמן שתעצרו כרגע את כל מה שאתם עושים, תעמדו על הרגליים ותמחאו כפיים במשך דקה שלמה לספורטאית האדירה הזאת, כי לא תראו עוד הרבה כאלו.
