ערן זהבי הוא שחקן כדורגל ענק בקנה מידה ישראלי. טרם נראה במחוזותינו שחקן בעל השפעה כזאת על ליגת העל, על נבחרת ישראל ועל רגשות של כל כך הרבה אוהדים (לטוב ולרע).

מהרגע שזהבי חזר מאיטליה למכבי תל-אביב הוא פשוט בלתי ניתן לעצירה. 153 הופעות במדי מכבי, 117 שערים ו-14 בישולים. 94 הופעות במדי גואנז'ו בליגה הסינית, 81 שערים ו-26 בישולים. מדובר בנתונים בלתי נתפסים בשום קנה מידה שהתרגלנו אליו בארץ הקודש. הבחור השתלט על הליגה, קיבל חוזה עתק חסר תקדים בליגה הסינית והשתלט גם עליה.

מה היה חסר לו? להשתלט על הנבחרת והנה, גם את זה הוא מצליח לעשות עם 7 שערים, כולל שני שלושערים, ב-3 המשחקים הראשונים של מוקדמות היורו. המפלצת הזאת גורמת לנו לפנטז שוב על העפלה לטורניר גדול אחרי ששכחנו כבר שהנבחרת בכלל מסוגלת לשמח אותנו שני משחקים ברצף.

יש כמה תכונות שלא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שהן מפותחות אצל זהבי ברמת טופ עולמי. תכונה אחת מנטלית – ווינריות פשוט מדהימה ושתי תכונות טכניות – סיומת מול השער מכל הטווחים ותנועה ללא כדור בתוספת של הכנת הגוף לקבלת הכדור בצורה מושלמת. השילוב של התכונות האלה מייצר שחקן שגדול על הליגה שלנו, גדול על הליגה הסינית ועכשיו אפשר לומר – גדול גם על הנבחרת.

ההצלחה המסחררת שלו במדי מכבי תל-אביב הפכה את אוהדי הקבוצה למעריצים שלו מצד אחד והביאה לו הרבה שונאים ואנטיגוניזם מצד שני. בתור אוהד הפועל באר-שבע, הקבוצה העיקרית שהתמודדה עם זהבי בשנים היפות במכבי, אני יכול לומר שפיתחתי סוג של פחד ממנו, פוסט טראומה מה"פיו-פיו" ובו זמנית הערכה ליכולות שלו ולאישיות שאולי לא קל להתחבר אליה אבל גם היא הופכת אותו לשחקן טוב יותר. כל אלה בתוספת למעבר שלו מהפועל תל-אביב אל היריבה השנואה בהחלט הופכים אותו בעיניי, בנוסף להיותו אחד השחקנים הגדולים שהיו פה, לשחקן הכי מעורר רגשות אי פעם בישראל. ההישגים האחרונים בנבחרת רק מבליטים את הדיונים הכל כך קיצוניים לגביו ומבליטים את רגשות הבלבול שחשים אוהדים ישראלים שאוהדים יריבות של מכבי.

אז מה אני מרגיש כשאני רואה את ערן זהבי קורע רשתות (ואני לא מדבר על התקופה במכבי תל-אביב שבה הייתה לי יריבות ספורטיבית מובהקת איתו, אלא לאחר מכן)? אני מרגיש חוסר ודאות שמטריפה לי את הדעת. אני רואה שחקן ענק שיכול מאוד להיות שהוא מתאים לרמות הכי גבוהות בעולם, כן כן – הכי גבוהות בעולם. האם הוא שם? האם הוא מסוגל להתמודד עם בלמים בפריימרליג? עם המהירות של הלה-ליגה? לעולם לא נדע. לא נדע כי לא באמת ניתן להשליך הצלחה בליגת העל או בליגה הסינית אל היכולת להצליח ברמות הגבוהות ביותר. דבר אחד בטוח – הקריירה שערן זהבי עשה עד היום פשוט קטנה עליו, המחשבה שיכול להיות שצמח לנו מול העיניים שחקן ישראלי שיכול להוביל קבוצת טופ עולמי אבל לא נדע את זה לעולם, היא לא משהו שאני חי איתו בשלום.

כשזהבי כובש שער בנבחרת המחשבות שלי נעות באי-נוחות בין שמחת הניצחון לבין תסכול עמוק של חוסר ודאות ואולי אפילו קצת כעס על בחירה בכסף על-פני הצ'אנס לרגש מדינה שלמה. יש פה דיסוננס לא כל כך ברור בין הווינריות שלו על המגרש לבין ההחלטה הזאת (שההגיון אגב מצדיק אותה לחלוטין, אני מדבר פה מהרגש) ללכת על הקל והפשוט. אני לא מוריד מההצלחה שלו בליגה הסינית ובהחלט יש שם שחקנים שעל הנייר אמורים להיות טובים ממנו והוא מתעלה עליהם בקלות. אבל ערן, למה ככה?