פרנק למפארד הוא אגדה חיה בצ'לסי. הקשר האנגלי שיחק במדי הבלוז 13 שנים, בהם כבש מעל 200 שערים, זכה ב3 אליפויות, ליגה אירופית אחת וגם זכייה בליגת האלופות, הפכו אותו לסמל של המועדון, שאמנם נבנה על הכסף של רומן אברמוביץ', אבל למפארד סימן את החיבור לאוהדים ולעיר. במועדון שזרים עיצבו אותו, זה תפקיד חשוב מאוד.

זה גם התפקיד שלמפארד קיבל כשמונה למאמן צ'לסי בקיץ 2019. במשך יותר מעשור צ'לסי נדדה בין הבטחות של מאמנים גדולים כמו סקולארי, אנצ'לוטי, וילאש בואש, בניטז, מוריניו, קונטה, סארי ואפילו אחד בשם אברם גרנט, על תארים והצלחות, אבל אף מאמן לא נשאר מספיק זמן כדי באמת לדאוג להצלחה ארוכת טווח, וזה מה שלמפארד התבקש לעשות: לנצל את איסור ההעברות שהקבוצה קיבלה ואת היכולת שלו לתקשר עם שחקנים צעירים כדי ליצור דור חדש בצ'לסי שישרת אותה לטווח הארוך.

וזה אכן מה שהוא עשה. הוא לקח שחקנים כמו מייסון מאונט, ריס ג'יימס, תמי אברהם וכריסטיאן פוליסיק והכניס אותם להרכב, לעיתים על חשבון שחקנים מבוגרים ומוכחים כמו אוליבייה ז'ירו, רוס בארקלי ופדרו, אבל ללמפארד לא היה אכפת. הוא ידע שזו המטרה שלו בעונה הזאת, וכשזה הגיע לצד סיום בטופ 4 בליגה גם לאף אחד לא היו תלונות.

בעונה השנייה המטרה הייתה שונה לגמרי: להביא תארים, ולשם כך הארנק נפתח, למפארד הביא רכש בכמעט 300 מיליון יורו, כולל שחקנים אדירים ברמה האירופית כמו קאי האברץ, חאקים זייך והיהלום שבכתר, טימו ורנר, אחד הסקוררים הטובים באירופה שלפי הדיווחים צ'לסי ניצחה את ליברפול במאבק עליו. הציפיות היו בשמיים מצ'לסי החדשה, אבל הביצועים היו ברצפה: זייך היה פצוע רוב הזמן, האברץ לא ממש מצא את עצמו במערך של למפארד, וורנר החטיא ממצבים לא הגיוניים ובצרורות. צ'לסי התקשתה מאוד לנצח קבוצות מהחצי העליון בטבלה ולמעשה שחקני הרכש היחידים שהתאקלמו כמו שצריך היו שחקני ההגנה החדשים, וביחס להגנה של צ'לסי בעונה לפני, זה לא כזה מפתיע.

ואז, ביום שלישי, צ'לסי הודיעה על פיטוריו של למפארד. קשה להגיד שזה הגיע משום מקום, כי הכיסא של למפארד התנדנד כבר לא מעט זמן, אבל למרות התוצאות הרעות, רבים מאוהדי צ'לסי סירבו לקבל את הפיטורים של למפארד בעין יפה. לא רק בגלל מי שלמפארד עבור צ'לסי, אלא גם בגלל מה שלמפארד סימל כשהגיע לצ'לסי כמאמן: יציבות. האם צ'לסי זורקת הצידה את כל החלומות שלה על בנייה לטווח ארוך רק בגלל חצי עונה לא טובה? גם בצ'לסי הרגישו שצריך לענות על השאלות האלה, והוציאו הודעת פרידה ארוכה מהרגיל, כולל הצהרה אישית של אברמוביץ' עצמו, דבר שמעולם הוא לא עשה. בהודעת המועדון אמרו שהאמינו שלמפארד כבר לא מתאים למה שהמועדון מכוון אליו. האם הכוונה שלהם היא זכייה מיידית בתארים? לפי המאמן שהגיע במקום למפארד, כנראה שהתשובה היא כן, וצ'לסי ויתרה על הבנייה לטווח ארוך תמורת החזרה לרוטינת המאמנים והתארים.

תחליף שונה

אז בואו נדבר על המאמן שהגיע במקום למפארד: תומאס טוכל. יש כמה סיבות שטוכל הגיע לצ'לסי, הסיבה הראשונה היא בכלל גיאוגרפית: טוכל הוא גרמני, וכך גם שניים משחקני הרכש היקרים שלא השתלבו תחת למפארד (ורנר והאברץ). אם למפארד ידע להוציא את המיטב משחקניו האנגלים, האמונה היא שטוכל ידע להוציא את המיטב משחקניו הגרמנים.

טוכל הוא מאמן שונה מאוד מלמפארד. הוא לא טוב בלפתח צעירים, כפי שתקופתו בדורטמונד הוכיחה, והוא לא מה שנקרא "מאמן של שחקנים" במובן הקלאסי של המילה – הוא לא יודע לנאום בחדר ההלבשה נאומים מעוררי השראה או להבין מה בדיוק מניע ומפעיל אותם. אבל אם יש משהו שטוכל בו טוב מאוד זה שהוא טקטיקן יצירתי מאוד, ואפילו יותר מזה: הוא יודע להתאים מעולה את הטקטיקה לשחקנים שלו.

בפריז הוא קיבל קבוצה קרועה בין קרבות אגו ובלי סגנון משחק מסודר, טוכל הפך אותה לקבוצה ששיחקה באופן שיטתי, הוא החליף בין המערכים 4-3-3 ל4-2-3-1 ל4-4-2, הוא הפך את ניימאר למספר 10 והכניס חזרה את די מריה לעניינים, הוא הפך את מרקיניוס לקשר אחורי ואת אמבפה לאחד הסקוררים הטובים באירופה. ריבוי המערכים שלו הפך את פריז לקבוצה מגוונת ויעילה, ובסוף הוא הוביל את ה"קרקס" שקיבל לגמר ליגת האלופות. בצ'לסי מקווים שהוא יעשה את אותו דבר בלונדון, אנשי ההנהלה חושבים שיש להם סגל מספיק טוב ועמוק כדי שאדם כמו טוכל יוכל ליצור ממנו קבוצה מנצחת, משהו שלמפארד כבר לא הצליח לעשות, ולכן השינוי הזה היה הכרחי: צ'לסי רוצה לחזור לפסגת אירופה, גם אם למעט זמן.

טוכל קיבל חוזה לעונה וחצי עם אפשרות להארכה של עוד עונה, די ברור מה זה אומר: תכין את הקבוצה במה שנשאר מהעונה, כדי שעונה הבאה תרוץ לתארים, תצליח? תקבל עוד עונה. ומה יהיה בעתיד? מי יודע, אולי נחליף אותך במאמן אחר שימכור לנו הבטחה להצלחה.