פעמים רבות אני שומע על כך ששחקני הכדורגל הישראלים עצלנים, שהגישה שלהם לא נכונה, ושבאירופה המצב טוב משמעותית ורחוק שנות אור ממה שקורה בארץ. הסוגייה הזו הזכירה לי שלא הכל שחור ולבן (בעיקר שחור, אם להקשיב למה שאומרים). אנשים שונים נמצאים במקומות שונים ומתנהגים בצורה שונה, וההבדלים רק גדלים כשמדברים על תקופות שונות. להכליל יהיה דבר שגוי, שכן תמיד יש יוצא דופן. במאקרו המצב כמובן לא מעודד, אבל הרשו לי להציג לכם זווית מעט צבעונית יותר.
ראשית, לפני שאגע בדוגמאות, אציג את מה שבאמת חשוב לדעתי – התכונות של האדם. גישה נכונה, נחישות ומשמעת עצמית גבוהה. שלושת הדברים הללו קשורים אחד בשני והכרחיים עבור אדם שרוצה להצליח, לא משנה באיזה תחום.
הגישה הנכונה אומרת כי צריך תמיד לשאוף להתקדם, להתגבר על כל מכשול אפשרי ולעולם לא להסתפק במה שהושג, אלא להתמקד במה שעדיין נשאר להשיג – ותמיד יש מה להשיג. במידה מסוימת זה קשור לרעב להגיע לעוד ועוד הישגים, גם כשאחרים חושבים שהשגת הכל.
הנחישות משמעה לא לעצור לנוכח הקשיים ולהתקדם בכח, גם אם צריך לפעמים הרבה כח. לעתים צריך גם להיות יצירתי ומהיר חשיבה, כל מקרה לגופו, לא אכנס לפרטים הקטנים.
המשמעת העצמית הגבוהה גורמת לנצל כל זמן פנוי אפשרי על מנת להתקרב אל היעד, ליצור ולמצוא זמן כזה גם כשאין, ולא לוותר לעצמך. העדר משמעת עצמית מורגש במיוחד כשאדם נמצא לבדו – האם הוא מצליח לדרבן את עצמו קדימה, או שצריך מישהו ש"ישגיח" עליו?
כעת, נעבור מהחלק התאורטי-פסיכולוגי לחלק המעניין יותר – הדוגמאות.
***
בעידן בו צלילה ברחבה היא דבר שבשגרה ואפילו מאמנים מצדיקים התחזויות, ראוי להתעכב על הרגע הבא. שלב הבתים של ליגת האלופות 2012-13, דינאמו זאגרב מתארחת בפריס אצל קבוצת הכוכבים המקומית. המשחק נגמר בתוצאה 4:0 כשלא אחר מאשר זלאטן איברהימוביץ' חתום על ארבעת הבישולים, והבישול הרביעי הוא החשוב ביותר.
לאחר דאבל-פס עם בלז מטווידי, נכנס זלאטן לרחבה מצד ימין, מועד ומחליק כשבמקביל שוער היריבה רץ אליו. בנגיעה קלה ומדויקת, כשהוא חצי-שוכב, מעביר זלאטן את הכדור למרכז הרחבה, שם אוארו המחליף מקפיץ מעל ל-4 שחקני הגנה אל הרשת. במצב של 3:0, כשלזכותו כבר שלושה בישולים, מה מנע מהשוודי לשכב על הדשא ולהתבאס שהוא החליק? האם מישהו היה בא אליו בטענות (למרות שזה מסוכן לבריאות) אם הכדור היה פשוט מגיע לשוער? אני חושב שלא, ולמרות זאת קיבלנו מהלך לתפארת.
סרטון אחד שווה אלף מילים. איכות הבישול מכפרת על איכות הצילום.
***
קבוצת שייח'ים נוספת היא מנצ'סטר סיטי, קבוצה שנואה בקרב לא מעט מחנות אוהדים, אבל ספק אם מישהו יגיד שמשחק האליפות נגד ק.פ.ר לא היה יוצא דופן. הסיטיזנס הגיעו למשחק מול קבוצת התחתית, בשוויון נקודות עם מנצ'סטר יונייטד, ובידיעה שנצחון יבטיח להם אליפות. למרות זאת, הצליחו איכשהו להסתבך ופיגרו 1:2 נגד קבוצה שנשארה בעשרה שחקנים כמעט חצי משחק.
ההמשך מוכר וידוע – שער שוויון של דז'קו בדקה ה-92, ולאחריו שער נצחון של סרחיו אגוארו עמוק בתוספת הזמן. אמנם התכולים יצרו לעצמם בעיות והיו צריכים לנצח את המשחק בהילוך שני, אבל בסופו של דבר הם לחצו עד הרגע האחרון ובאו על שכרם – אליפות ראשונה מזה 44 שנים, בדרך המתוקה ביותר. קבוצת שייח'ים ללא מסורת? אולי. אבל רוב האוהדים היו שמחים לזכות באליפות בצורה כזו.
ומהתכולים לכחולים: אחד המשחקים המדוברים בגרמניה הוא דרבי הרוהר בין בורוסיה דורטמונד לשאלקה 04. לאחר המשחק ביניהן העונה ראשי שאלקה צריכים לשקול לשנות את שם הקבוצה ל"שאלקה 44" – הכחולים חזרו לתיקו מפיגור של ארבעה שערים, שאת כולם ספגו עד הדקה ה-25. דורטמונד הגיעה לאחר רצף משחקים מזעזע ויכולת ירודה, שהשכיחה לחלוטין את פתיחת העונה החלומית וגררה ביקורות רבות מצד האוהדים לצד אווירה שלילית.
למרות הכל, הייתה תחושה שדווקא הדרבי ייראה אחרת, כיאה לאחד המשחקים החשובים של העונה. בפועל, דורטמונד פשוט הפסיקה לשחק והפסידה יתרון של 4 שערים לאחר מחצית שנייה הססנית ופחדנית, משחק מלא תסכול ואף סכנה ממשית לסיים בהפסד. את שער השוויון הבקיע הבלם נאלדו בדקה ה-94, הישג עליו חזר נגד פרנקפורט בחלוף כחודש. ווינר, ללא ספק.
מרוב שזה היה צפוי, שחקני דורטמונד אפילו לא תפסו את הראש.
***
מנגד, מקרה מדובר של דור אבוד של שחקנים מפונקים אפשר למצוא ברוסיה. לאורך השנים קבוצות מקומיות רבות השקיעו כספים רבים עוד יותר בהחתמת שחקנים זרים: הולק ואקסל ויטסל בזניט, וויליאן ואטו באנז'י הם רק חלק מהדוגמאות. אז אמנם אנז'י ירדה מנכסיה, וכל השחקנים הנ"ל כבר לא משחקים ברוסיה, אבל הנזק נעשה, והוא לא קטן בכלל.
ריבוי הזרים, שבמקרים רבים כלל לא הצדיקו את המחיר והמשכורות ששולמו להם, פגע אנושות בהתפתחות השחקנים המקומיים הצעירים. חמור מכך – הוא גם גרם לשחקנים המוכחים, או שלפחות מימשו חלק מהפוטנציאל, להפסיק את ההתקדמות. וכשלא מתקדמים – חוזרים אחורה. המקומיים קיבלו משכורות מנופחות שתאמו את המשכורות של הזרים, ומצד שני לא התאמצו יתר על המידה, שכן הבינו היטב כי אין מי שיעלה במקומם גם אם ישחקו גרוע. התקדמות מקצועית לליגה בכירה יותר גם לא הייתה מעניינת, שכן המשכורת המוצעת הייתה נמוכה משמעותית מזו שהם מקבלים בבית.
את התוצאה רואים כיום, כשבין היתר במונדיאל הקרוב לנבחרת המארחת אין בלמים פותחים, והכוונה היא לשלב את רומן נוישטדטר, מתאזרח גרמני, בעמדת הבלם. מדובר בקשר הגנתי שלא הרשים יתר על המידה – לא בשאלקה ולא בהופעותיו בנבחרת רוסיה. המצב כ"כ חמור עד שנשיא המדינה, ולדימיר פוטין, התייחס לנושא ואמר שכמות הזרים צריכה להצטמצם משום שהיא פוגעת בפיתוח השחקן המקומי.
דוגמא נוספת, הפעם מהמדינה השכנה, היא הסירוב של הברזילאים של שחטאר דונייצק לחזור לאימוני הקבוצה בדונייצק בקיץ 2014 בעקבות תחילת העימות במזרח המדינה. קטונתי מלשפוט אנשים במצב שכזה, והנקודה שלי מאוד מסוימת והיא – הדיווחים לפיהם ניסו השחקנים, בעזרת הסוכן קיה ז’ואורבחיאן להשתחרר מהחוזים שלהם ולהפוך לשחקנים חופשיים. כל השחקנים היו זרים דרום-אמריקאיים (5 ברזילאים וארגנטינאי אחד).
ניצול מצב רגיש שכזה למטרות לא ישרות הוא דבר פסול ורדוד, וחבל שהשחקנים בחרו להקשיב לעצות אחיתופל. חשוב לציין כי היו זרים שבחרו כן לחזור לאימוני הקבוצה. דריו סרנה הקרואטי, מותיקי הקבוצה, הסביר כי מה שחשוב הוא להישאר יחד כמשפחה בתקופה כזו, וכך אכן צריך לנהוג. אגב, מתוך אותם שישה שחקנים שסירבו לחזור, ארבעה משחקים עד היום במדי הקבוצה, כשהשניים הנותרים הם אלכס טישיירה ודוגלאס קוסטה, שהשתדרגו מאז (הראשון כלכלית, השני מקצועית).
בגזרה המקומית, ראוי לציון תומר חמד שאמנם חל פיחות במעמדו העונה, אבל את ההישגים שלו והעבודה הקשה שבזכותה הגיע אליהם אף אחד לא ייקח ממנו. אפשר להתעכב על העובדה כי עבר בהשאלות בין כמה קבוצות, ומיד לאחר שתפס מקום בהרכב מכבי חיפה עזב לספרד.
אפשר להתעכב על ההצלחה שלו בספרד (מלך השערים הישראלי בספרד) ובאנגליה (מספרים מעולים וכיבוש שערים חשובים), אבל אני בחרתי אירוע אחר. בעונת הירידה של מאיורקה, במחזור הלפני-אחרון, קרע חמד את גיד אכילס, דווקא לאחר עונת שיא של 11 שערים. למרות הפציעה הקשה, חזר חמד לשחק אחרי תהליך שיקום ארוך, והתקדם מעלה עד שהגיע לפרמיירליג, תוך נטילת חלק חשוב בעלייה. ממכבי הרצליה לברייטון – הישג מרשים בפני עצמו ללא ספק.
חברו לחוד מונאס דאבור גם הוא מציג סיפור לא רגיל. קשה להגיד שהיה גרוע במכבי תל-אביב, אבל מעטים ציפו שיציג יכולת כה גבוהה במדי גראסהופרס השוויצרית. במשך שלוש עונות כיכב בליגה השוויצרית כולל זכייה בתואר שער השנה, חלוץ השנה ומקום שני בתואר שחקן השנה. משוויץ עבר לאוסטריה לסניף זלצבורג של הקונצרן רד-בול.
לאחר עונת התאקלמות לא מוצלחת, שכללה חזרה קצרה לגראסהופרס שהספיקה להדרדר לתחתית, העונה הוא מוביל את טבלת המבקיעים בליגה האוסטרית ונטל חלק משמעותי בקמפיין קבוצתו בליגה האירופית. שלב בתים ללא הפסד, כולל שער ניצחון על מארסיי, הדחת ריאל סוסיאדד עם עוד שער חשוב לאוסף, ולאחריה בורוסיה דורטמונד שכבר חטפה בטור (ולצערה, לא רק בו).
עוד דבר שחשוב לי לציין לפני שאסכם – עצם העובדה שהכללתי שחקן כדוגמא טובה לא אומר שהוא מושלם, כפי שעצם ההכללה של שחקן בדוגמאות הרעות לא אומר שהוא אדם רע. הכוונה הייתה לאסוף דוגמאות שונות ממקומות שונים על מנת באמת להראות שאפשר למצוא הכל בכל.
