בדיחה מוכרת אומרת שרגשות מעורבים זה לראות את חמותך מתדרדרת לתהום בתוך הרכב החדש שלך. אחרי אתמול, רגשות מעורבים זה תיאור מדויק של התחושות בצהוב ובירוק לאחר המשחק בסמי עופר…

בשורה התחתונה, משחק נהדר אתמול הסתיים בתיקו עם שתי קבוצות שלא יודעות איך לאכול אותו. ההסתכלות במכבי הירוקה ובמכבי הצהובה היא שרק שתיהן במירוץ האליפות ולכן הן מסתכלות כל הזמן האחת על השנייה. לכן סימנו בחיפה ובתל אביב את המשחק של אתמול כמשחק מכונן.

בחיפה ידעו שנצחון יפתח עבורם פער של 7 נקודות מהצהובים וזה עוד עם משחק חסר. מעבר לכך, הוא יעביר מסר חד וברור שיחסי הכוחות השתנו וההגמוניה נסעה צפונה על כביש החוף. בתל אביב ידעו שנצחון יצמק את הפער לנקודה בלבד והכי חשוב – ימשיך את המסר שבמשחקים בין הקבוצות הצהובים שולטים וימשיך את המחסום הפסיכולוגי שקיים בחיפה כבר כמעט עשור.

בשנים האחרונות המחסום הפסיכולוגי החיפאי התבטא פעמים רבות בספיגת שערים מוקדמים במפגשים האלה (זכור כמובן אותו שער של קיארטנסון אחרי 14 שניות או אלירן עטר לפני שנתיים בסמי עופר בדקה הרביעית). לצורך כך, הנחיתו בכרמל את ברק בכר בקיץ. האיש ששבר את המחסום הפסיכולוגי הצהוב בבאר שבע הגיע לעשות זאת גם בחיפה והוא הלך בדיוק על אותו הקונספט בו שבר את המחסום אז בדצמבר 2015 בבלומפילד: לפתוח חזק ולדחוף כדור מהר למתפרצות כדי להשיג יתרון מוקדם במקום פיגור מוקדם. זה עבד אז וזה עבד גם אתמול, אפילו בצורה טובה יותר ממה שדמיין: 0:2 אחרי 8 דקות מבית רוקאביצה את שרי.

הפתיחה החזקה הזאת התאפשרה בגלל שינוי מערך שהגיע לאחר דקות בודדות, בו שרי עבר לאמצע ורוקאביצה לכנף ימין. השינוי הזה בלבל לגמרי את מכבי ת"א ומכבי חיפה הרגישה שהמשחק בידיים שלה. זה נראה היטב עד לדקה ה-30. הצהובים החזיקו את הכדור, אבל בכל איבוד התחושה היתה שהחיפאים יכולים להבקיע את השלישי. כשווילדסחוט הגיע מול טננבאום, צפו ועלו זכרונות מאותו 0:5 מפורסם מקרית אליעזר מודל 1994. אבל ווילדסחוט החמיץ וההמשך ידוע.

אינני מאמן ולא מתיימר להיות כזה, אבל נראה שדוניס מתעקש לתת פור ליריבה בכל משחק ליגה בהרכבים שהוא עולה בהם. עד שחזר למערך של רביעייה אחורית, כדי להרוויח שחקן מקדימה, הוא פתח עם ייני כמגן ימני, שבגילו ואיטיותו הרבים לא יכול לאיים התקפית מהעמדה הזאת וגם פתח עם ריקן ודן ביטון בכנפיים, שם הם יעילים הרבה פחות מבמרכז ומאיימים משם הרבה פחות משחקנים כמו יונתן כהן, אילון אלמוג ומתן חוזז.

למרות השער שהבקיע, אדוארדו גררו אינו חלוץ לרמה הנדרשת במכבי ת"א. כח ומהירות יש לו, אבל הוא לוקה מאוד בטכניקה ובהבנת המשחק. לצהובים יש כבר ניק בלקמן אחד, תודה רבה.

ייאמר לזכותו של דוניס שהוא לפחות מתקן תוך כדי משחק וכך, כמו שנגד סיבאספור הטעויות תוקנו בחילופים והמשחק התהפך, כך גם אתמול. שני החילופים של היווני במחצית: קנדיל במקום ייני ופשיץ' במקום גררו, הוסיפו מיד מחץ ואיום מהצהובים. מכבי חיפה התחילה להתעייף, התוצאה הישירה של יותר מחודש ללא משחק רשמי, והצהובים השתלטו על המגרש.

החילוף של יונתן כהן גם הוא היה נכון כמובן. גולסה, למרות המהלך היפה בשער המצמק, היה במשחק רע והרבה לאבד. כהן הוסיף את עוד קצת המחץ שהיה דרוש. שער השוויון, העתק כמעט מדוייק של "והנה ה-3:4!!!" המפורסם, הכניס את חיפה ללחץ בצורה שכמעט ראו את אותו לחץ הופך ליצור חי. החיפאים התקשו לתפקד והמהפך היה באויר. קבוצה חדה יותר, כמו מכבי ת"א של השנתיים הקודמות, או ספציפית פשיץ' חד יותר (רואים שיש לו מה שצריך לשדרג את החוד של הצהובים, השאלה כמה מהר ייכנס לכושר), היתה גם משיגה את המהפך.

אז היום יכולים להסתכל בצהוב על כך שגם אתמול, אחרי פתיחה מזעזעת, הם לא הפסידו בסמי עופר בליגה ( 6 שנים פלוס And counting) ושחיפה לא שברה עדיין את המחסום הפסיכולוגי ומצד שני, שהם עדיין ללא נצחון אחרי ארבעה משחקים ולא צימקו את הפער מחיפה, שמצדה לא תפסיד יותר מדי נקודות השנה מול הקטנות.

בירוק יכולים לראות את הטוב בכך שלא הפסידו, הפער לא צומק והפתיחה כן הראתה שיש להם מה למכור השנה גם בעימותים הישירים עם הצהובים, כמובן שהרע מבחינתם שגם אתמול לא ניצחו.

אז למי הכוס חצי מלאה ולמי חצי ריקה? כל אוהד ופרשן יבחר לראות מה שרוצה, אבל רק בסוף העונה, כשנדע מי האלופה, נדע גם את התשובה לשאלה…