על הגשר הישן

שנים שלא שמעתי שום דבר ממנה,

רק לפעמים, ממרחקים, דרישת שלום,

היא עסוקה מאוד והיא איננה,

ובחיים החדשים שלה אין לי מקום…”

חמש שנים תמימות מאז שהייתי במשחק שלה בפעם האחרונה. הרבה דברים קרו בחמש השנים האלה. כדברי המשורר, עליי וגם עלייך רואים את השנים. בית”ר נורדיה קמה, האהבה שלי נבראה מחדש במגרשים המוזרים של ליגות האותיות, שמות חדשים מילאו את חלל האוויר ואת הלב, בית”ר שלי עברה דירה – אבל נשארה אותה אחת.

בית"ר ירושלים, קהל
קרדיט לדף הפייסבוק של מנהלת הליגות בכדורגל

אין באמת מתוסבכים כמו אוהדי בית”ר נורדיה. מבין כל קבוצות האוהדים, רק שתיים באמת נמצאות בתוך הדילמה העמוקה והקיומית: מה עושים כשהאהבה של חייך הופכת להיות משהו שאתה לא יכול לסבול? מה קורה כשהפרצוף שלה משנה את צורתו והופך למשהו אחר – עסקני, מכוער, אלים, משהו שלא מזכיר בכלל את מה שהתאהבת בו – אבל גם משהו שלא נעלם, שעדיין חי ובועט בליגת העל, מנסה כל הזמן למשוך אותך חזרה?

ואם אוהדי הפועל “רובי שפירא” חיפה, שיצאו למאבק נגד יואב כץ, לאט לאט מתגלצ’ים חזרה ליציעים הנוחים של סמי עופר – ככל שניר קלינגר והחברים שלו מרוויחים מחדש את הקרדיט שהבעלים מוושינגטון איבד; נותרנו אנחנו. אוהדי בית”ר שראו את הבית שלהם נשרף מול העיניים, והחליטו לעשות מעשה.

ואיך אומרים? זר לא יבין זאת. אנשים לא יבינו לעולם את החיים האלה, כשמצד אחד נורדיה היא כל מה שאתה רוצה – אבל בית”ר שם, רחוקה, והחלום האמיתי שלך: ההוא, הישן, על בית”ר גדולה, חזקה, שפויה, נקייה מאלימות וגזענות, כזו שמנצלת את הכוח האדיר שלה בחברה הישראלית כדי באמת לבנות אימפריה – לא באמת יכול להתגשם בלעדיה.

ומה עושים כששואלים אותך “אז אתה אוהד בית”ר או לא?”; ומה עושים כשבית”ר ההיא (שפעם קראתי לה “ביתר טביב”, עד שאפילו טביב יצא מהמשוואה) פתאום נראית כמו משהו שאפשר להתאהב בו מחדש?

פתאום מכתב, עכשיו היא אמא מסופקת

ומגרשת ענפים מתנועעים

והיא מוצאת מסדרונות של שקט

בעיר שהיא מנזר או בית משוגעים.”

ר’ הוא חבר ותיק. האמת שההיכרות בינינו היתה פעם מוזרה קצת; אני ידעתי מי הוא, הוא ידע מי אני, שנינו יצאנו לאותם מקומות בעשור הקודם, אבל לא באמת התראינו. ואז לפני שש שנים הפסקתי לעבוד בשירות הלקוחות של חברה סלולרית (שהיום כבר לא קיימת), חיפשתי עבודה והוא יצר איתי קשר. היום אנחנו עובדים באותו מקום. ר’ הוא איש חכם ומצחיק, עם טעם מוזיקלי משובח – ואוהד מכבי פ”ת. ולפני כמה ימים הוא שאל אותי בהיסח דעת, באיזו שיחת בטלים במהלך יום עבודה – “רוצה לבוא למשחק?”

השאלה הזאת עמדה באוויר כמה שניות. כמו עם השאלות ההן, של אלה מסביב שלא בדיוק מבינים, גם עם זו היה לי קצת קשה להתמודד. התלבטתי אם לחזור ליציע. לא ידעתי מה אני אמצא שם, אחרי חמש שנים. בית”ר מאז כבר הספיקה להחליף בעלים (שלפחות במילותיו הצליח לגעת בי), להביא כמה שחקנים חדשים, ופתאום – להיראות קצת כמו מה שאהבתי פעם. לא במאה אחוז, אבל בכמה אחוזים זה הזכיר.

אז החלטתי שכן. ונסענו יחד, ברכבת, לאיצטדיון המושבה בפ”ת.

בית"ר ירושלים, אצטדיון המושבה

בנית לך בית וחצבת אותו בנצח

אני מכיר אותך מאדאם, לא מאתמול

הכל נכון מאוד אבל בעצם

יש לך חוזה עם מנהל קרקס גדול

במהלך המשחק הוא לחש לי, “אבל הכל מקרי בבית”ר”. עניתי לו בשנייה “תמיד הכל מקרי בבית”ר!”. כזאת היא הקבוצה שאהבתי; אישה מגומי שנולדה לקרקסים: חוגג ניהל לא מעט קרקסים בהיי טק, ערן לוי ובוזגלו אחראים על הלהטוטים על הדשא ומהו גיא לוזון אם לא סוג של ליצן עצוב? תמיד היא היתה השואו הכי טוב בעיר, מצד אחד בוהקת וזוהרת כמו שאף קבוצה בארץ לא מסוגלת להיות; מצד שני רכה ושכונתית ומלאת בעיות. תמיד חיינו על המתח הזה.

והקרקס של בית”ר בעידן משה חוגג אפילו לא באמת התחיל: ערן לוי עדיין לא בכושר, לוזון פתח עם מגן ימני אחד מהליגה הלאומית – ומגן שמאלי אחד מליגה א’ צפון, וההברקות של ערן לוי ועידן ורד – טובות ככל שתהיינה – לא יכולות להחליף קבוצה אמיתית.

אצל הקבוצה של ר’, לעומת זאת, תותים וקצפת. בניון מוכיח לצופה ממיאמי על מה בדיוק הוא ויתר, גידי קניוק מציג משחק מצוין (כולל שער יפה מבעיטה חופשית) – ומנור סולומון מריח כמו רוח נעורים חזקה במיוחד.

במשחק האחרון שהייתי, בטדי, באותו רבע גמר גביע ארור נגד מכבי חיפה, זה נגמר 3:0. חמש שנים אחרי, זה נגמר 4:1. יכול להיות שהבעיה היא אצלי?

לכי חפשי את אלוהים כל סוף שבוע

ותתרפקי על קיר מאבן ששומר פתקים

בסך הכל את ילד שנשאר פגוע

נרגעת רק כשהאורות סביבך דולקים.”

חזרתי הביתה. במצב הצבירה הזה, עייף מיום ארוך ארוך, אני כותב את המילים האלה. עצוב בגלל התוצאה, שמח כי ראיתי דווקא בקהל שבגללו עזבתי איזשהם ניצוצות של הדברים שאהבתי בקהל של בית”ר: כמו הרגע המדהים ההוא, דקות ארוכות אחרי שהמשחק כבר הסתיים, כשדבוקת אוהדים לא קטנה שרה “אני אוהב אותך בית”ר” לחבורת שחקנים מאוכזבת שנשארה על הדשא. משהו שם עדיין חי. משהו עוד מחכה ליום שבו השפיות תנצח.

יש עוד דרך ארוכה לשם. הרבה צריך לקרות. חוגג יצטרך לעמוד במבחנים, וגם אנחנו נצטרך עוד להתחזק ולהתגבר ולהפוך לכוח משמעותי שיכול להפוך לתוסף לדלק – שיחזיר את בית”ר למקומה הטבעי, שם למעלה.

בינתיים? אני מתחיל ספירה חדשה של ימים. חמש השנים ההן הסתיימו. עכשיו נשארו רק עוד 10 ימים לתאריך הגדול הבא. 7/9/2018. בית”ר נורדיה שלי, הצהובה, המדהימה, מלאת הרגש והשמחה, חוזרת לשחק כדורגל. גביע המדינה, מול בקעת הירדן, ביום שישי מיוזע ונוטף. אבל היא שלי.

ואני שלה.

אני נשאר פה לא החלפתי כתובת

והחיים שלי ראי סדוק ומעושן

כשתחפשי מקלט ממה שאת אוהבת

אני אהיה כאן על הגשר הישן.”

בית"ר נורדיה
קרדיט לדף הפייסבוק “בית”ר נורדיה ירושלים” ולצלם “יינון פוקס”
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!