עדיין מאמינה

בכתבה זו אני רוצה לדבר על ענף ספורט שלצערי אין לו הרבה חשיפה בארץ, וגם אם יש זה בדרך כלל בזווית הישראלית. הסיטואציה הזו מאוד מצערת אותי כי זהו ענף ספורט מרתק. אני מדברת כמובן על טניס. טניס הוא ספורט מאוד דינמי תמיד קורה בו משהו מעניין והכי חשוב, תמיד המצב יכול להתהפך (ראו לדוגמא את המשחק בין פדרר וצ’יליץ’ בחצי גמר ווימבלדון השנה). ואם אני כבר מדברת על טניס, איך אפשר שלא להזכיר את רוג’ר פדרר- אולי האדם הכי מזוהה עם הענף בעשור האחרון והטניסאי האהוב עלי ביותר באופן אישי.

עדיין מאמינה
Credit to “Roger Federer” Facebook page

אני התחלתי לאהוב טניס בשנת 2009, כאשר ראיתי את הגמר המפורסם בין פדרר לנדאל באליפות אוסטרליה הפתוחה, אותו משחק שבסופו פדרר בכה, והפך אותי למכורת הטניס שאני היום. מאותו גמר התחילו לקפוץ קריאות של פרישה. הרי אמרו שפדרר כבר זקן, הוא לא יצליח לזכות בעוד גראנד סלאם וזה רק עניין של זמן עד שנדאל יעבור אותו ויחשב “כגדול מכולם”. אז כדי להשתיק את הקוראים לפרישתו של פדרר אני אגיד שני דברים מרכזיים: הראשון, התואר “הגדול מכולם” לא רלוונטי בכלל – הוא תלוי תקופה. בין השנים 2005-2007 פדרר היה מספר אחד בעולם, ניצח כל דבר שזז והיו לו לא מעט רצפי זכיות בגראנד סלאמים. בשנים לאחר מכן הגיע נדאל ועשה בדיוק אותו הדבר. התואר הזה עושה רדוקציה לכל הפרמטרים האחרים שקשורים לאותו הזמן. למשל, כמות הטורנירים, איכות הסבב וכדומה. החוכמה הגדולה היא להישאר בטופ גם כשאתה פחות טוב, וזה מה שפדרר עושה בשנים האחרונות. ייתכן ותגידו שכמות התארים היא זו שמגדירה את ה”טוב מכולם”, אך גם לזה אני אתנגד.

שלא תבינו לא נכון, אני חושבת שתארים הם מאוד משמעותיים להגדרתו של טניסאי בינוני לטניסאי מצטיין, אבל הם לא הכול. הפרמטרים הנוספים הם גם הסגנון (וכמה אתה מתחבר אליו) והאישיות של ספורטאי. כך למשל, אם אני אוהדת פדרר בגלל סגנון המשחק היפה שלו וזה שהוא תמיד קר רוח, אוהד נדאל יאהב את הסגנון הלוחמני שלו ואת זה שהוא לא מוותר על אף כדור. ההיבטים האלה הם מה שהופך את השחקן כטוב ביותר. דבר שני, פדרר הראה שוב ושוב שיש לו עוד כוח להמשיך להתמודד מול טניסאים שהם כנראה יותר טובים ממנו. אחרי ההפסד ההוא לנדאל ב2009, פדרר המשיך וזכה ברולאן גרוס בפעם הראשונה ובווימבלדון בפעם השישית. מאז הוא זכה עוד פעם אחת בווימבלדון ב2012.

אז נכון, פדרר של היום הוא לא כמו של פעם: הוא נראה עייף המון פעמים אחרי ראלי ארוך או שהוא לא מדייק כמו פעם. אבל לאהוב כל קבוצה או אינדיבידואל זה אומר גם לפעמים לחוות שברון לב על הפסד מטומטם שלא היה צריך לקרות. אני לא חושבת שהוא יכול לזכות בעוד גראנד סלאם; ואם כן רק אם דג’וקוביץ לא יהיה במיטבו, אך עדיין אפשר להאמין. עדיין אפשר לפנטז על זכיה כנגד כל הסיכויים. כי אם איסלנד הגיעה לשלב רבע הגמר ביורו, מי אני שלא אאמין בפדרר?

עדיין מאמינה
Credit to “Roger Federer” Facebook page
 
   

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!