אתה פה חסר לי

יש לכל אחד את הרגע שבו העידן בצל הקורונה הפך משמועה רחוקה על מחלה מסתורית בסין למשהו שעומד לשנות לגמרי את חייו. בשבילי זה קרה בחמישי בבוקר, 12 למרץ אצלנו, כשהתעוררנו לבוקר עם משחקי נ.ב.א מבוטלים והידיעה שרודי גובר (אולי האיש שבראי ההיסטוריה יזכר כדמות הכי חשובה בארה"ב בתקופה הזו) נשא של המחלה. בהמשך אותו יום, שהיה מעין הפנינג פורים במשרד, גם הודיעו לנו שמתחילת שבוע הבא עובדים מהבית.

אין משחקים
Screenshot via Soccerway

תחזור, תחזור

אז הנה, עבר לו השבוע הראשון מתוך מי יודע. עובדים, ילדים, טיולים עם הכלב, אוכלים. מעין שגרת חיים חדשה, מוזרה, שאף אחד לא יודע מתי תסתיים. אפשר לראות סרטים. טלוויזיה. לשחק במחשב או בפלייסטיישן. לקרוא. לכתוב. יש איך למלא את שעות הפנאי, גם בסופ"ש. אבל הספורט, לא זה שעושים, זה שצופים בו, שעוקבים אחריו, שמדברים עליו, כותבים עליו ומנתחים אותו, די נעלם.

מה שגיליתי על עצמי בשבוע האחרון הוא שפחות חסר לי לראות את המשחקים. יותר חסרים לי ההרגלים של הבוקר וסוף היום. של להתעורר ב-6, להדליק פלאפון, ולהתחיל לעבור על כל מה שפספסתי בזמן שישנתי. חסר לי הכיף של לשים את הילדים לישון, ולהתפנות לעבור על כל הדברים שהתרחשו במהלך היום – ניתוחים, מסיבות עיתונאים, דיונים בין חברים בווטסאפ או בטוויטר שאולי החמצתי. המשחקים עצמם – כדורגל, נ.ב.א – חסרים. אבל כל מה שמסביב להם חסר עוד יותר. וכן, גם לראות את המשחקים. כשיש לי כוח לעשות ספורט בבית, זה תמיד על הליכון, מול טלוויזיה, מול משחק, כששעון המשחק הוא הטיימר שלי. גם זה אין עכשיו. לא באמת.

 

זה מה שנשאר (בינתיים)

זו שעתה של הנוסטלגיה ודיונים על זמניים. כתבות על מה היה לנו פעם, אולי אפילו רק לפני שבוע וקצת. כשעוד היה לנו נ.ב.א, ליגת העל, ליגה אנגלית. על איך השחקנים של היום משתווים לאלו של פעם. זה הזמן של רשימות הגדולים והגדולות ביותר. ההצגה והחיים נמשכים. צורכים ספורט, בצורה אחרת. פחות חדש, יותר ישן, אולי מזווית אחרת. וזה קצת ממלא את החור שנפער, אבל כמו העץ הנדיב, אחרי שהילד לוקח את הגזע כדי לבנות סירה ולהפליג הרחק מכאן, אנחנו לא באמת מאושרים.

חוסר הידיעה, כמו בכל הסיפור הזה של הקורונה, מגביר את תחושת הריקנות. מתי הליגות חוזרות? האם הן חוזרות בכלל? יבטלו אותן לגמרי או יסיימו אותן וכל האלופות-מעפילות לאירופה-יורדות יוכרעו לפי המצב בטבלה ביום בו הליגות הופסקו? עוד שאלות בלי תשובות, שרק מזכירות לחלקנו כמה החלק של הספורט גדול בתוך חיינו.

אולי זו הזדמנות "להיגמל" או לצמצם קצת? כשזה מגיע ככה, בנסיבות מאולצות, זה כנראה רק בונה ציפייה במקום להקטין עניין. קיצים בלי מונדיאל מגבירים את העניין והרעב לקראת הליגות המתחדשות, ומשחקי ידידות ואפילו גביע הטוטו (בעצם לא גביע הטוטו) נראים כמו אור בוהק ונהדר בקצה המנהרה. גם הפעם, בכל מתכונת שלא תהיה. רק שיחזור כבר.

דשא ריק
מחכה שיחזרו לשחק
Via Bundesliga Official on Facebook

תגובה אחת

  1. Avatar

    זה מרגיע לראות אנשים אחרים מתרוצצים על המסך כשאתה יושב לך בנחת (או בעצבים..אחרת הבנות לא ייתנו לנו לראות).
    רוב היום זה אנחנו שרצים לרצות.
    כיף שמדי פעם זה מישהו אחר : )

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח