סטיבי

זו לא היתה אהבה ממבט ראשון

נחזור לרגע לאפריל 1990. אני ילד בן כמעט 8 מכרמיאל ואבא שלי מתחיל להכיר לי את רזי משחק הכדורגל. בהיעדר קבוצה מקומית מצליחה שניתן להתגאות בה (אבא שלי אוהד הפועל חיפה), אבא שלי מקדיש את זמנו לחלוק עם הבן שלו את ההתרגשות שאוחזת בו בעודו רואה את רוני רוזנטל כובש שבעה שערים בשמונה משחקים ועוזר לליברפול לזכות באליפות הליגה האנגלית. על הדרך הוא מספר לי על אבי כהן, על אנפילד ועל האימפריה האדומה מהגולה ומשאיר אותי ללא כל סיכוי לאהוד קבוצה אחרת באנגליה.

נקפוץ לדצמבר 2004. אני גבר בן 22 בטיול אחרי צבא, חולק חדר עם עוד 6 זרים בעיר קייפ ריאנגה בניו זילנד. רצה הגורל (או מסדר החדרים של ההוסטל) ורובם היו אנגלים. בעודי מנסה לפתח איתם שיחה, אני פונה למכנה המשותף הנמוך ביותר האפשרי ומדבר איתם על כדורגל. אני מבין שהם מהעיר ברייטון (לקחתי איתם ליגת אלופות במנג’ר 3 שנים ברצף, אבל משום מה השם שלי לא מצלצל להם מוכר) ואני כמובן מתגאה באהדה שלי לקבוצה מעיר הנמל. השיחה ממשיכה לזרום ואני מספר להם, שהקבוצה לא בנויה בצורה מאוזנת, שאין בה שחקנים מספיק טובים כדי להילחם ברמות הגבוהות ושאני בכלל חושב שסטיבן ג’רארד, הקפטן הצעיר, הוא קצת אוברייטד. זה הספיק להם כדי לקבוע חד משמעית שאני לא אוהד ליברפול אמיתי.

הלכנו לישון, והתעוררנו למשמע התוצאות של המחזור האחרון של שלב הבתים של ליגת האלופות. רצה המזל (או סטיבן ג’רארד) ובאותו הלילה בדקה ה86, סטיבן שיגר פצצה מ-20 מטר לרשת והעלה את האדומים שלי לשלב הבא בליגת האלופות. מיותר להזכיר שזו היתה הסנונית הראשונה לקמפיין היסטורי שנגמר עם המשחק הכי גדול שאי פעם ראיתי בחיי שבסיומו הקפטן האדום הניף את גביע האלופות. מאז הבנתי שאסור לי לפקפק יותר בסטיבי.

סטיבי
Credit to “UEFA Champions League” Facebook page

אפריל 2014, אני נמצא בהתנדבות בבית חולים אסף הרופא וג’רארד מתנדב להכין לצ’לסי את השער הראשון במה שיהפוך לאחר מכן להיות ההפסד שימנע מליברפול אליפות ראשונה אחרי 24 שנים ולמעשה יקבע כי סטיבי לא יניף צלחת אליפות כשחקן ליברפול. בכיתי על אובדן האליפות אבל בכיתי יותר על הקפטן שלי.

ב17 השנים ששיחק במדים האדומים סטיבי תמיד היה במרכז הענייניים. הוא היה האיש שניווט, השחקן שריגש, האדם שהגיע לרגעי ההכרעה עם שערים בשניות האחרונות, הוא היה הקפטן שלקח אחריות והסתכל לקהל ישר בעיניים כשהודה שהשחקנים והוא לא היו מספיק טובים.

נובמבר 2016, לאחר שנה וחצי של “טיול אחרי ליברפול” בלוס אנג’לס שכללו יותר תמונות באינסטגרם מאשר שערים, ג’רארד תלה את הנעליים ולמרות המרחק וחוסר הרלוונטיות משהו צובט בלב של כל אוהד מרסיסייד וכל אוהד ספורט אמיתי ברחבי העולם. כי סטיבי לא היה רק סמל אדום, אלא בעיקר אחד מאחרוני הנפילים של הספורט הישן. של הכדורגל המבוסס על תשוקה למשחק, תשוקה לקבוצה, לנצחון העבודה הקשה והסיזיפית על קלות הדעת והכסף הגדול שכל כך מאפיינת את ענף הכדורגל המודרני.

זו לא היתה אהבה ממבט ראשון, אבל כשגבר בן 34 עצוב בגלל כדורגל זו ללא ספק אהבה גדולה

סטיבי
Credit to “Liverpool FC” Facebook page
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!