נתן בראש (ראיון עם לוחם ה-MMA נתן לוי)

Single mindedness is all powerful

השעה היא 3:00 אחרי הצהרים (שעון מערבי בארה”ב) ביום שבת. המוני בית ישראל יושבים בשעה זו ממש מול המסך, וצופים באירוויזיון. אני מתיישב מול המחשב, ועושה את אחד הדברים האהובים עלי – משוחח על MMA. ולא סתם משוחח, כי אם מדבר עם לא אחר מאשר נתן לוי, לוחם MMA מקצועני.

אני עוקב מרחוק\קרוב אחרי הקריירה של נתן כבר לא מעט זמן, החל בקרבות חובבנים, דרך כמה שינויים די גדולים בקריירה ובחיים שלו. והנה נקריתה בדרכי הזכות לשבת לשיחה עם מישהו, שהוא אולי האנטי תיזה לסטריאוטיפ – שלצערי עדיין נפוץ – של לוחם MMA. לא אתאר את הסיבות. במקום זאת, הרשו לי לקפוץ ישר לראיון עצמו. אני בטוח שאחרי קריאת השורות הבאות, תגיעו לאותה המסקנה.

קרדיט: עמוד הפייסבוק של נתן לוי


אני מבקש מנתן לתת קצת רקע אישי, עבור הקוראים שאולי לא מכירים.

“אני בן 27, יליד פריז בצרפת, ועליתי לישראל בגיל חודשיים. התחלתי להתאמן באומנויות לחימה בגיל צעיר, אבל לא הייתי עקבי בשום דבר. נגעתי קצת בהכל, אבל לא באמת התעמקתי בכלום. בגיל 15 התחלתי להתאמן ברצינות בקונג-פו ובקראטה. בגיל 18 קיבלתי את החגורה השחורה (קראטה) ביפן, אחרי כמה חודשים של מחנה אימונים. עוד לפני זה, בגיל 17 קיבלתי את החגורה השחורה בקונג-פו, בארץ. בגיל 22, החלטתי שאני רוצה לטוס לארה”ב ולהיות לוחם MMA. תמיד צפיתי בקרבות, ונהניתי, אבל זה פשוט לא היה התחום שלי. כאמור, טסתי לארה”ב. לא היה לי ידע בעבודה על הקרקע, אלא רק בעמידה – וגם זה בסגנון ספציפי. פשוט הגעתי לכאן כמו “חוראני” ואמרתי שאני רוצה להילחם.”

אני חושב שאחד הדברים שיבלטו בשיחה הזו הוא, שאתה פשוט לא מפחד לקבל החלטות ולבצע צעדים מרחיקי לכת, על מנת להשיג את המטרות שלך. אם זה לטוס ליפן, לעשות מחנה אימונים, או פתאום לטוס לארה”ב כדי להתחיל ללכת בעקבות המטרה להיות לוחם MMA.

נתן: “אני חי לפי משפט – single mindedness is all powerful (ג.ש. בתרגום חופשי – תיעול המחשבה הוא הכל יכול), כך שאם אני רוצה להיות טוב במשהו או להשיג משהו, אני מוכרח להתחייב במאה אחוז, לעשות הכל ולהשקיע את כל המשאבים, הכוונה והזמן שלי כדי להשיג אותו. כשהייתי צעיר זה היה בשבילי ‘וואו’ להיות חגורה שחורה בקראטה, והייתי כל היום מתאמן במכון (דוג’ו). כך שכל דבר, שבהתחלה הוא חלום, ואולי הזוי, פתאום הוא מטרה, וברגע שאתה משיג את המטרה הזו, מופיעה לך המטרה הבאה. תמיד הייתי Late Bloomer כזה. התחלתי הכל מאוחר. וחשוב לי לומר לאנשים שגם אם אומרים להם שהם לא יכולים לעשות דבר כזה או אחר, גם אם הם מתחילים מעט מאוחר, תמיד אפשר. תמיד להקשיב ללב וללכת אחרי החלום.”

ולמה MMA? היה איזשהו טריגר? או שפשוט זה זרם בכיוון הזה באופן טבעי?

נתן: “זה לא היה טבעי, זה גם קצת טאבו בעולם של הקראטה, העניין של להתחרות. בטח לא ב MMA. זה משהו שרציתי להיות. הייתי קראטיסט, הייתי כבר מאמן, היו לי כבר כמה קבוצות ואפילו הרווחתי יפה לאדם בגילי. באופן טבעי, אולי יכולתי לשים עלי את החגורה השחורה וללכת בדוג’ו כמו טווס ולהורות לחניכים לעשות שכיבות שמיכה וכדומה. טבעי היה לעשות קצת כסף, להפסיק להתאמן, לגדל כרס והשאר ידוע. האימון היה אחד הדברים היותר מתגמלים שעשיתי. לראות חניכים שהתחילו בגיל 13 והיום, אולי עשר שנים אחרי, לראות איך הקראטה עזר להם, ואיך הם התקדמו, זה מאוד מתגמל. אבל הצד השני היה התהיה ‘איפה אני?’. פתאום אני לא מתאמן, פתאום אני לא בכושר. לא אהבתי את ההרגשה הזו. ואז הגיעה הצעה להשתתף בתוכנית ריאליטי דוגמאת ה Ultimate Fighter (מבית ה UFC) בישראל. מיד אמרתי – אני בפנים! תכניסו אותי. בסופו של דבר לא יצאה התכנית הזו אל הפועל, אבל אני כבר לא יכולתי לשחרר. אמרתי למאמן שלי ,אם לא דרך תכנית ריאליטי אז בדרך אחרת, וכמו בכל דבר שהחלטתי, אם זה לטוס ליפן בשביל השחורה בקראטה, או אם זה לטוס לוגאס כדי להתחיל בקריירה של MMA, ברגע שהחלטתי – טסתי.”

 

וזה קורה, התחלה של אימוני MMA, באיזה גיל?

נתן: “בגיל 22. את הקרב החובבני הראשון ערכתי בגיל 24 ולקרב המקצועני הראשון עליתי בגיל 26.”

מה זה בעצם אומר “להתאמן ב MMA?” אם תוכל לקחת אותנו דרך סדר יום (או לו”ז שבועי) של לוחם MMA מקצועני.

נתן:  “בגדול, ברוב הימים אני עושה בבוקר אימון MMA של שעה וחצי (לסירוגין, יום של ספארינג, יום של תרגול). כל צהריים אני עושה אימון איגרוף שהוא בעצם אימון סטרייקינג, עם דגש על אגרוף קלאסי. אחר הצהריים, פעמיים בשבוע אימון כושר. וכל ערב אני עושה אימון ג’יו ג’יטסו. כך יוצא שכל יום אני עורך שלוש או ארבע יחידות אימון. אם אני עייף, אני עושה שתיים.”

וואו. ובין כל האימונים האלה – שהם מאוד מאמצים – יש זמן לתחביבים? למשהו שהוא לא MMA?

נתן: “איך שאני מסתכל על זה, כשאני הולך פעמיים בשבוע ולומד טאייקוונדו וקראטה, זה כאילו התחביב.”

בשלב הזה אני נזכר במשה סיני שחוץ מכדורגל, אהב גם כדורגל אנגלי.

נתן: “כן, תחביבים זה לצאת לראות סרט עם אשתי, לצפות בסדרות טובות.”

החלטת לצאת ולהתאמן בחו”ל. האם ישנה איזו סיבה ספציפית בגללה בחרת דווקא ב syndicate MMA (ג.ש.מכון MMA בלאס וגאס)?

“בהחלט. קודם כל, האדם הראשון שקשור לאימונים שהכרתי כשנחתתי בוגאס, היה מאמן הסטרייקינג שלי – עד היום – ג’ימי גיפורד. הוא אימן שלושה אלופי עולם עד התואר, כולל פורסט גריפין (ג.ש. אלוף ה UFC במשקל חצי כבד, וזוכה ה Ultimate Fighter הראשון), פרנק מיר (ג.ש. אלוף ה UFC במשקל כבד), ומישה טייט (ג.ש. אלופת משקל התרנגול ב UFC וב StrikeForce)  כמו גם לוחמים אחרים שמוכרים מאוד, אבל את שלושת המוזכרים הוא ממש לקח עד הזכיה בחגורה.

כמובן שלא מעט שאלו אותי ‘למה לא הלכת ל AKA? יש שם שלושה אלופי UFC. למה לא ל JacksonWink? יש שם ארבעה אלופי UFC וכולי. אבל קודם כל, הקשבתי למאמן שלי, שאמר לי לאן כדאי לי ללכת, ואני סומך עליו בכל דבר שקשור בקריירה שלי. אבל גם בראייה שלי, לא רציתי ללכת לאיזה מכון ענק, עם מלא אלופים, ומי אני, סתם איזה ישראלי אחד, קראטיסט שאף אחד לא שם עליו, שק אגרוף של האלופים ולא מעניין אף אחד. צריך לזכור שבשלב הזה עוד לא ערכתי קרב חובבני. ואני רואה שכל הלוחמים מ Syndicate מנצחים בקרבות החובבנים שלהם. המכון היה יחסית צעיר, עם אחוז מאוד גבוה של חובבנים, ואלה גדלו בתוך המכון, והנה הם מנצחים, וקוטפים את כל התארים החובבנים. אז אתה אומר ‘אני רוצה להיות חלק מזה‘. כרגע אני לא רוצה להיות אלוף ה UFC, אני רוצה להיות חלק מהדבר הזה. אז כך זה אכן היה, ובזמן שאני מתחיל את הצעדים החובבנים, אלה שהיו חובבנים עוברים לקריירה מקצוענית, ומנצחים בקרבות שלהם. אחר כך, כשאני עובר לקרבות מקצוענים, חלק מהחברים שלי פה מתחילים לחתום ב UFC.  כל הקבוצה הזאת כאן, אנחנו גדלים ומתפתחים ביחד, וזה באמת מה שראיתי בראש כשנכנסתי לקבוצה, ובאמת כך זה התגשם. יש איתי עוד שני חברים מקטגוריית המשקל שלי שמחזיקים באותו רקורד מקצועני (ג.ש.3-0-0) ומתכוננים עכשיו כמוני לקרב רביעי שלנו. זו הרגשה אחרת.”

 

אני, כעוקב ברשתות החברתיות, רואה קליפים מהמכון וזה באמת נראה כמו מקום עם אווירה משפחתית כזו.

נתן: “לגמרי.”

אני שומע גם ממך כאן, וגם מלוחמים אחרים על מערכת היחסים המיוחדת בין לוחם למאמן. אתה יכול לספר לנו קצת על הקשר, וכמה הוא משמעותי לקריירה?

נתן: “זה מאוד חשוב. אתה חייב לסמוך על הבנאדם הזה. חייב להיות אמון במובן הפרקטי. כלומר, נניח המאמן אומר לי לבצע איזה תרגיל. אני יכול לקחת אותו בעירבון מוגבל ולבצע בלי האמונה, אבל אז הנבואה מגשימה את עצמה והתרגיל אכן לא מצליח. לעומת זאת, אם אני מתייחס להוראה של המאמן כמשהו ‘קדוש’, ומתחיל לתרגל את זה כמו חמור, שוב ושוב, עד שהוא באמת בא לידי ביטוי בקרב. כמובן שגם המאמן יאמר את זה כך: ‘שמע נתן, תנסה את זה. אולי זה מתאים ואולי לא. אני חושב שהתרגיל הזה מתאים לך.’

באותה מידה, כשהמאמן בא אלי לפני קרב ואומר לי ‘הלוחם הזה לא ברמה שלך’, אז הוא יודע על מה הוא מדבר. הוא באמת לא ברמה שלי. אני יכול להסתכל על הלוחם הזה ולומר ‘הבנאדם הזה מפחיד’, אבל ג’ימי אומר שהוא לא ברמה שלי, אז  הוא יודע מה הוא אומר, ועל בסיס האמון הזה אני נכנס לקרב הזה עם יותר ביטחון.

אני רק רוצה לסייג ולאמר שבכל זאת, ישנן פעמים שלמרות ההערכה למאמן, והיא גדולה מאוד, צריך לדעת גם לקחת החלטות לבד וללכת עם הלב. מאמן אמר לי שאני צריך לבחור או קרטאה או MMA. בכל זאת הלכתי כי זו סוג של אמת שלי. מטרה שחשובה לי.”

לאן אתה מכוון בקריירה שלך? בטווח הקצר, הארוך?

נתן: “תמיד, הפוקוס שלי, קודם כל על הקרב שמולי. אחרי זה, אני רוצה להישאר פעיל, כי בעבר היה קשה לי למצוא קרבות וכך יצא שכל הזמן היתה תקופה של חמישה-שישה חודשים בין קרב לקרב. אני רוצה להיות קצת יותר פעיל במהלך הקיץ. בתקווה שאני מנצח וכמובן, להישאר בריא, השאיפה היא להילחם שוב, כמה שיותר מהר. בטווח הארוך, יעניין אותי אולי ה contender series (ג.ש. תוכנית לגילוי כשרונות של UFC), אבל תמיד, תמיד אני חושב בראש ובראשונה על הקרב הבא. אי אפשר להסתכל קדימה יותר מדי. כמובן שאני רוצה להגיע ל UFC ואני רוצה להיות אלוף עולם. אבל כל זה לא יכול להתגשם, אם אני לא מנצח את הקרב שמולי.”

אתה נלחם בארגון ה LFA שנחשב לספק כשרונות לא מבוטל ל UFC. האם זה היה חלק מהבחירה להילחם שם? או שלשם זה פשוט זרם?

נתן: “כן, זה חלק מההחלטה. לגמרי. בנוסף לזה שזה ארגון גדול, מכובד, עם הפקה טובה ושווה להילחם בו. כמובן שהקשר הטוב עם ה UFC חשוב לי.”

יש איזה ספורטאי כלשהו שאתה רואה בו מקור להשראה, או מודל?

נתן: “ג’ורג’ סיינט-פייר. אלוף. מכובד. צנוע. עובד קשה. בא ממקום של כבוד גדול ליריבים שלו, שהוא מתכונן לכל אחד בשיא הרצינות. כך הוא נשאר תמיד ברמה הכי גבוהה ומנצח. זו גם דרך החיים שאני מנסה לשמור. אם אני לא מזלזל באף אחד, אז אף אחד לא יוכל לתפוס אותי לא מוכן.”

כתושב חו”ל, יוצא לך לעקוב אחרי “סצינת ה MMA בישראל”? מכיר לוחמים ועוקב?

נתן: “כן, לא באדיקות כמובן, אבל מתעדכן וגם כשאני בארץ אני גם מתאמן ושמח להתאמן עם כל אחד, ללמוד אחד מהשני, ולחזק אחד את השני, ואם אני יכול לעזור למישהו אז תמיד בכיף.”

 

לוחמי MMA ישראלים יחסית מצליחים – נזכיר כמה שמות כמו נועד להט, או אולגה רובין שנמצאת בפריצה פנטסטית – יוצאים להתאמן בחו”ל, כמוך. נראה לך שיש סיכוי שיקום בישראל ארגון יציב, שיספק ללוחמים מקומייים תעסוקה?

נתן: “יש פה כמה דברים. דבר ראשון קשור בארגון. קשה מאוד להיות רווחי בארץ. אני חושב שהדבר שהכי פוגע ב MMA בישראל זה שכל הקרבות תמיד מקצועניים.  זה יוצר כמה בעיות. מצד אחד אנשים נלחמים במתנ”ס ולא מקבלים שקל, אבל מה… הם מקצוענים. מקצועני זה אומר שאתה מקבל שכר, שזה המקצוע שלך. לקבל אבקת חלבון זה לא עושה את זה מקצועני. הבעיה השניה היא שאנשים – או לא רוצים להילחם אחד בשני, כי לקרב יש יותר מדי משקל (ג.ש. הרקורד המקצועני מלווה את הלוחם לאורך הקריירה), או שכן נלחמים ואז זה פוגע ללוחמים ברקורד. מה שנוצר זה מצב שבו, או שלא נלחמים, הרקורד נשאר נקי, אבל כשיוצאים לחו”ל אז מקבלים מכות כי לא פגשת אף פעם יריב מקצועני. או שהרקורד ‘מלוכלך’ מדי ואף אחד לא רוצה את הקרב מולך בחו”ל.

איך פותרים את הבעיה הזאת? עושים קרבות חובבניים בארץ. כולם נלחמים בכולם. מנצחים, מפסידים, חווים הצלחות, כשלונות, מתחזקים ומחזקים אחד את השני ואז, כשמגיע הזמן מתחילים עם קרבות מקצועניים כשהם עם בסיס ונסיון, בונים רקורד של 2, 3, 4 ניצחונות, ואז כשמגיעים לקרבות בחו”ל אפשר ‘לתת בראש’.”

אני מאוד אוהב את הרעיון הזה. קשה לי לראות פרוספקט שנזרק ישר לאש ומפסיד. מאיפה שאני יושב זה מרגיש שאדם כזה קצת נשרף.

נתן: “כן, אני מכיר אנשים שעלו לקרב מקצועני ראשון, הפסידו, חוו נסיון מדהים אבל הפסידו ‘על הקשקש’. מה עכשיו? 0-1 מקצועני? לא חבל? לא היה עדיף לחוות בדיוק את אותו הקרב בחובבני? היית מפסיד עשרה קרבות חובבניים, גם מנצח עשרה, ואז אתה עולה לקרב בבלאטור (ג.ש. ארגון ה MMA השני ב’חשיבותו’ אחרי ה UFC) מול איזה יריב זר והיית כבר לוחם יותר שלם ובנוי.”

יש איזו שהיא השקעה ממשלתית, או שמדובר באפס השקעה (רוצה לומר אפס עניין)?

נתן: “אפס. אין דבר כזה. לעומת זאת אני מקבל פניה פתאום מגורם ברשות המקומית. ‘אנחנו גאים בך…. בוא תשכנע אנשים להצביע לזה או אחר.’ איפה הייתם כשאני הייתי צריך אתכם? לא תודה. הגעתי לאיפה שאני עכשיו לבד, לא צריך אתכם עכשיו.

שאלה אחרונה לפני שנעבור לדבר קצת על הקרב הממשמש ובא. ילד ישראלי ממוצע, ‘שחיף’ כמוני, רואה את נתן לוי בטלויזיה, נותן בראש לאיזה מישהו. הילד אומר לעצמו ‘גם אני רוצה’. יש לך עיצה, או כמה עיצות לאיך מתחילים? האם בכלל שווה להתחיל.

נתן: “העיצה הראשונה שאני נותן לאנשים ששואלים אותי אם כדאי להיות לוחם היא – לא! ממש לא. אם אתה במצב שאתה צריך לשאול, או להתייעץ אם כדאי או לא – זה לא בשבילך. אם אתה חייב את זה, ולא משנה מה יגידו לך, אתה הולך על זה בכל הכוח – אז אפשר להתחיל לדבר. באמת שאם זה לא בוער בך אז אין שום סיבה. עוד שאלות כאלה ששואלים אותי הן ‘למרות שאני רק בתחילת הקריירה, איפה אני עושה הכי הרבה כסף מחוץ ל UFC?’ הבנאדם עוד לא מתאמן… קודם כל, קח את עצמך למכון ותתחיל ללמוד ג’יו ג’יטסו, אגרוף תאילנדי וכל מה שצריך, אבל אתה לא תראה כסף שנים. אתה רק תוציא כסף. אם אתה חושב על הכסף עכשיו, עדיף לעבוד בקיוסק ותרוויח יותר טוב בלי לקבל מכות.”

אם כבר עלה הנושא, איך בכלל מסתדרים כלכלית עם לוח זמנים כל כך תובעני של אימונים? עוד אין ספונסרים, אז מה עושים?

נתן: “במשך כמה וכמה שנים, עד שעברתי לוגאס, מה שהייתי עושה זה עובד במשך חצי שנה בארץ, ונוסע להתאמן שלושה חודשים בוגאס. כדי להבהיר, גם בארץ הייתי מתאמן ביום ועובד בלילה, באבטחה או בכל מה שצריך. וכך הייתי על הקו ישראל-וגאס עד שביצעתי את המעבר.”

העולם של לוחם MMA שאין לו תמיכה משמעותית, לא רק שהוא לא עולם זוהר, אלא פי כמה יותר קשוח מעיסוקים אחרים.

נתן: “בטוח.”


בוא נדבר קצת על הקרב הקרוב. אתה הולך להילחם, ב 7 ליוני באירוע
LFA 69 מול לוחם בשם פרנק מנו. הבנתי שאין כמעט מידע זמין על הלוחם הזה. אז אולי קודם כל – הצלחתם לדלות עוד קצת פרטים על מי הוא ומה הוא?

נתן: “זה מסתכם בקליפים של כמה שניות, אבל הוא בא מהאיים. לוחמים מהאיים הם תמיד קשוחים. יש להם ‘ראש של קוקוס’. הוא מאוד פיזי, מאוד חזק, נראה קצת כמו איזה ברוק לסנר ב 145 פאונד (ג.ש. המחלקה של נתן). אני יודע מה העמידה שלו, אני יודע שהוא נותן הרבה מכות ידיים חזקות, היאבקות חזקה יש לו.

תוכנית הקרב היא בעיקר להישאר רחוק, לעשות את העבודה שלי, פנימה והחוצה, בעיטות. לא לתת לו להתקרב יותר מדי. מעדיף כמובן שהוא לא יוריד אותי לקרקע, אבל אם הוא יוריד אז אני אסתדר. אני מסתדר בסדר. שוב, אין תכנית מאוד מדוקדקת כי אין עליו המון מידע, אבל מול כל אחד בעבודה מבחוץ (ג.ש. לחימה בטווח בשליטת נתן) אני מרגיש בנוח, אז גם מולו, אין כאן יריב מאוד ארוך שאני צריך לסגור טווח עכשיו ולהתחיל לפתח איזה משחק מיוחד. אני חייב לעבוד עכשיו על להילחם ב pocket כי זה מה שהוא ירצה לעשות, אז אני צריך לעבוד על החולשה שלי, שהיא החוזקה שלו. שוב, התוכנית ללכת מולו במשחק שלי, מרחוק, אולי אפילו לעשות איתו תחרות נקודות ולא לתת לו ללכת עם הפצצות שלו, עד שהוא לא מתעייף. ולאט לאט לפרק אותו (Pick him apart)”

זה מתקשר לשאלה על התכוננות לקרב. אתה מתכונן לקרב ספציפי, יריב ספציפי, או שאתה מתרכז באיך לעשות את עצמך הכי מוכן?

נתן: “אני תמיד שואף להשתפר בכל התחומים. תמיד מתאמן בהכל. אבל באימונים מסויימים זה מאוד מכוון יריב, והמטרה שלך היא לנצח את היריב הזה. אם אתה לא מנצח אותו, זה לא משנה כמה תשתפר בכל המשחק שלך, וכמה תהיה אומן לחימה יותר טוב, מה שחשוב זה לנצח. אז אם הוא שמאלי, או ימני, זה מאוד חשוב כי כל הקומבינציות שלך שונות וכל העבודה שלך שונה. אם אני עומד שמאלי והוא עומד ימני, אז אני יודע שלרגל שמאל שלי יש קו ישר לפנים שלו, ולבטן שלו. אם הוא עומד הפוך, אז אני יודע שזו רגל ימין אבל זו הרגל הקדמית שלי, אז אני צריך להתחיל לעבוד על החלפות עמידה לפני הבעיטה, כדי להוסיף כוח. יש המון המון דברים כאלה, ואני נוגע רק בקצה של הקצה. יש המון דברים כאלה. אני מעביר סמינרים שלמים על הדברים האלה, ואני בעצמי עוד לא יודע הכל. כל פעם שהמאמן שלי מראה לי עוד דברים אני בשוק.”

יש איזורים שאתה מרגיש צורך מיוחד לשפר בסט הכלים שלך?

נתן: “אני אתן לך אולי דוגמא. כשהגעתי ללאס וגאס, הגעתי עם רגליים מאוד דומיננטיות. כלומר משחק שמבוסס בעיקר על בעיטות. וחלש מינוס עם הידיים. עבדתי המון על הידיים. השתפרתי מאוד, עד רמה שבה אני עדיין גרוע (ג.ש. אולי אי ההסכמה הראשונה בינינו) אבל הבעיטות ירדו בטירוף. ואני חושב, רגע, הבעיטות הן אלה שהכניסו אותי לנשף. אם לא יהיו לי בעיטות, אז מה יהיה לי? כלום. אז חזרתי לעשות קראטה בוגאס אצל מאמן מעולה, והתחלתי ללמוד גם טאיקוונדו כדי ללמוד עוד בעיטות ולשפר עוד את הבעיטות. אני ממשיך לעבוד קשה על הידיים, אבל צריך לחזק עוד את החוזקות. מבחינתי צעד מאוד משמעותי היה בקרב האחרון שלי, מול באראהונה, הוא היה יריב שגם בעט הרבה, וגם זרק המון אגרופים, ודווקא בדבר שהכי חלש אצלי – הידיים – הרגשתי שגם בזה ניצחתי אותו. זה היה מבחינתי צעד ענק. כמובן שהדרך עוד ארוכה. אני חייב להשתפר עוד המון. בהכל. אבל זה מבחינתי היווה עליית מדרגה נחמדה.”

 

מבחינת עבודת קרקע. ג’יו ג’יטסו, היאבקות. אתה מרגיש צורך לשפר (מעבר לרצון להשתפר תמיד) באופן יחסי אולי לדברים אחרים?

נתן: “תראה, כשהגעתי לכאן, לא ידעתי קרקע בכלל. מהר מאוד התאהבתי בזה. התחלתי להתאמן פעמיים ביום בג’יו ג’יטסו. לא משנה אפילו אילו אימונים אחרים היו לי, פעמיים ביום עבדתי על ג’יו ג’יטסו. כי זה באמת היה מאוד חסר וגם אהבתי את זה מאוד. הייתי חייב את זה. זה היה חור ענק. התחלתי להתחרות בזה והתחיל ללכת לי טוב, ולאט לאט זה הפך אצלי בראש ל – ככה נלחמים על הקרקע. אבל ג’יו ג’יטסו זה לא MMA, כלומר אתה לא יכול לעשות רק ג’יו ג’יטסו על הקרקע. אתה חייב לבוא לזה בראש של MMA וזה משהו שידעתי, אבל בקרב האחרון יותר מדי נשענתי על הג’יו ג’יטסו, כאילו ידעתי שהיריב מאוד קשוח, וידעתי שנוקאווט אני אולי לא אתן לו, אבל כשאתה חונק בנאדם, כולם מתעלפים. אף אחד לא חסין. הוא שם אותי על הגב ומיד התחלתי לתקוף. חניקות, הכנעות, גיליוטינה. אבל הוא גם בא ממחנה טוב מאוד, והם באו מוכנים. לכל דבר שעשיתי היה להם מיד מענה, והם היו מתורגלים טוב. אז לא הכנעתי, ומה קרה? ביליתי חצי מהסיבוב על הגב, והוא ניצח את הסיבוב. וזה עוקץ אותי בקטע שנתתי לו את זה. יותר מדי חיפשתי את הג’יו ג’יטסו, ולא הייתי צריך. הייתי צריך לחפש איך לקום ולחזור להרביץ כי עבד לי יותר טוב בעמידה. אז אתה יודע, תמיד לומדים ותמיד משתפרים. הג’יו ג’יטסו הוא מעולה ואני חייב להשתפר בו עוד המון, אבל כרגע, הדגש שלי במחנה האימונים הזה הוא – אם אני על הגב, אז איך לקום, אם הוא לוחץ כדי לא לתת לי לקום, אז לחפש את ההכנעות, ואם הוא בורח מההכנעות ומושך, אז זה יפתח לי את הפתח לקום ולשחק על הדבר הזה. לא רק לשחק מבריח לבריח, כשאתה רואה שלא קורה כלום, ואתה שורף את הרגליים ומבלה הרבה זמן על הגב.”

אני מסתכל על הקרבות המקצוענים שלך, ורואה קרב ראשון – ניצחון בהכנעה. קרב שני ניצחון בהכנעה. והקרב השלישי, למרות שהסתיים “רק” בניצחון בהחלטת שופטים (אגב קרב בגובה רב מאוד באלבקרקי ניו מקסיקו), נדמה לי שלקחת יותר מהקרב הזה, מאשר בשני הראשונים.

נתן: “לגמרי. לגמרי. האמת… קצת התבאסתי משני הקרבות הראשונים. אתה מחפש לבחון את עצמך ומחפש לקבל ביטחון בזירה ולהרגיש שלא משנה מה יקרה בפנים, אתה נשאר לעמוד על הרגליים, ואתה לא מגיע לנקודה הזאת (ג.ש. הקרבות הסתיימו לפני סוף הסיבוב הראשון).  אני לא מתלונן כמובן ששני הקרבות נגמרו מהר, ושלמאמנים שלי היתה תוכנית קרב מושלמת. אחרי הקרבות, ג’ימי המאמן שלי אמר לי ‘אתה הלוחם פלייסטיישן שלי’. הוא אומר לי מה לעשות – אני נכנס ומבצע. גם בקרב האחרון אפשר לראות שיש לנו סדרת קודים, מספרים. הוא אומר לי מספרים, ואלה מייצגים מכות. הוא אומר לי 7-7 ואני נותן ג’אב כפול. כל מיני כאלה. על אוטומט, אני עושה מה שהוא אומר לי, והכל עובד. אבל בקרבות הקצרים האלה, אתה לא חווה כל כך הרבה. לעומת זאת, בקרב האחרון, לא היתה הכנעה תוך חצי דקה. אף אחד, לא עניין אותו פתאום לעשות איתי ראיון אחרי הקרב הזה, פתאום ביקורות, יש לו כושר, אין לו כושר, יש לו קרקע, אין לו קרקע. אבל מבחינתי זה היה הדבר הכי טוב שיכל לקרות לי.”

בפרספקטיבה הנוכחית, אחרי שלושה קרבות מקצוענים, והרביעי ממש עוד מעט שנראה מאוד מאתגר, מול יריב שאמור להיות מאוד קשוח,  יש לך דרך להעריך את ההתקדמות וההתפתחות שלך?

נתן: “כל אתגר כזה, הוא כמה מדרגות. ואני חייב את האתגרים האלה כדי לעלות בקומות. ושוב, כשאין אתגר כזה, אני מרגיש שאני נשאר במקום. אז יופי, הגיליוטינה עבדה לי עוד פעם. אבל מה אתה מכניס לשם את הראש יא טמבל? (צוחק). אני חייב את הקרבות הקשים האלה. כשאתה בתוך הזירה, זה לא כיף. אתה אומר וואלה, הייתי מעדיף עכשיו בריח יד ברגע. אבל אחרי קרב קשה אתה אומר וואו, כמה למדתי, כמה השתפרתי. זמן זירה זה מאוד חשוב. מצד אחד אני אומר שבא לי שהקרב הבא יהיה קל, שאני לא אחטוף מכות, שאני לא אשבור עוד פעם את האף. אבל הקול השני אומר – שיהיה קרב קשה. אצטרך לחפש עמוק בפנים איך לשרוד ושיהיה באמת אתגר, כי אני רוצה להתקדם. אם אני רוצה להגיע ל UFC, אני לא יכול להגיע לשם ‘בתול'”.

אי אפשר לסיים ראיון עם לוחם MMA בלי כמה שאלות fan boy זריזות. קודם כל אשאל אותך אם אתה צופה בקרבות? יש לך זמן לזה?

נתן: “אני צופה בקרבות, אבל בעיקר עם מגיע איזה קארד משמעותי, ומישהו מזמין אותי לראות, אז אצפה. אבל אין לי מושג מה הקארד הבא, מה יהיה עוד חודש, עוד שבוע או עוד שבועיים.”

 

איזה קרב הכי נהנית לראות, כצופה מהצד?

נתן: “מהקרבות הטובים אי פעם – שוגון נגד הנדרסון. זוכר שראיתי את זה בלילה. תמיד, כשעבדתי באבטחה היינו באים אלי ורואים את הקרבות בלייב. חולה על אלדו נגד מנדז 2. הקרב בברזיל והאוהדים עושים כל כך הרבה רעש שהלוחמים לא שומעים הצפירה של סוף הסיבוב, וממשיכים להרביץ. בזמן האחרון… בטוח משהו עם גייטג’י. אה, בזמן האחרון, ברור שאדסניה נגד גאסטלום. וכמובן פורייה נגד הולוואי. שני קרבות למופת.”   

עוד שאלת fan boy. אם דיינה ווייט מתקשר מחר ומציע לך לבחור קרב. מול איזה יריב היית שמח להילחם בעתיד?

(ג.ש. אנחנו עוברים בזריזות על הטופ 10 של UFC במשקל 145)

נתן: “שאלה קשה. אולי זאביט?”

זאביט יהיה קרב מעניין.

נתן: “למרות שכרגע צריך עוד להתחזק לפני הקרב הזה. פרנקי אדגר. אני רוצה להילחם עם אדגר. הוא אגדה.”

מתוך הקולגות שלך ב Syndicate MMA אחרי אילו שמות היית ממליץ לנו לעקוב?

נתן: “כמה מהם. שראד בלאקלג’. מי שעוקב אחרי יודע שאני תמיד מעלה פוסטים של חברים (ג.ש. מעיד על כך), ג’ורדן לוויט. וממש ממליץ לאוהדים ישראלים לעקוב אחרי שותף שלי לאימונים מזמן (בארץ, אצל רועי פריינטה) שגם היה פה איתנו בוגאס והתאמן איתנו תקופה – עילאי ברזילי.

הוא “ילד”! בן 18 לא?

נתן: “ילד. אמרתי על עצמי שאני פורח מאוחר. אם קראטה צריך להתחיל בגיל 5, אני התחלתי בגיל 15. אם קרבות צריך להתחיל בגיל 16, אני התחלתי בגיל 25. עילאי כל כך מקדים את המשחק, הוא בא לכאן בן 18 והוא מדורג מספר אחד בעולם בג’יו ג’יטסו לקבוצת הגיל שלו. הוא התחרה כבר הרבה, ושיפר את הסטרייקינג שלו. הוא שיפר כאן את הקרקע-MMA הוא מדהים. כשהוא הגיע לכאן הוא היה מנסה לעבור מבריח לבריח, ובינתיים נותנים לו מכות מלמעלה. אז הוא ממש השתפר גם בזה. לדעתי הוא נתן קרב אדיר. זה שהוא הפסיד (ג.ש. בהחלטה) ברור שזה מבאס, אבל לדעתי זה ממש לא משנה. עם הנסיון האדיר שהוא צבר הוא יחזור חזק יותר.”

הוא גם ממש לא נראה רע בקרב הזה.

נתן: “בדיוק. אם הוא היה מקבל מכות, אז היה קל לומר בדיעבעד שהוא לא היה צריך לעלות לקרב הזה. אבל מבחינתי טוב שהוא עלה. הוא הגיע לכאן, לקחתי אותו לכל האימונים של הכושר, של הסטרייקינג עם ג’ימי. הוא התאמן המון, השתפר המון ונתן קרב והעתיד עוד לפנינו.”

קרדיט: עמוד הפייסבוק של עילאי ברזילאי


שאלת השאלות – מי לדעתך ה
goat? (רמז: GSP)

נתן: “GSP. ברור. אבל עם פיקוגרמים זה ג’ונס. יש גם את sea-level-Cain ואת dad-Cerrone.” (ג.ש. מתנצל על האינסייד ג’וק של חובבי MMA – מזמין אתכם לחפש בגוגל ואם לא תמצאו – כתבו לי. אני מוסיף גם את motivated BJ Penn כמובן).

ממש לקראת סיום. האם יש נקודה שאם תגיע אליה, תאמר זהו, עשיתי זאת!?

נתן: “ב MMA כן, אבל נראה לי שתמיד תגיע עוד מטרה ועוד משהו. מבחינתי אם אני מגיע יום אחד להיות אלוף עולם אז כן, I made it, אבל כשאתה שם, אתה אומר רגע, יש עוד דברים לפנינו. אני עדיין שואף ועדיין רוצה להגיע לשם, אבל גם אם אני לא אגיע – אם אני יכול לתת הכל בקריירה שלי ושלא יהיו לי חרטות, ואת זה אני אעשה רק אם אתן מעצמי תמיד 100% – אז מבחינתי אני מגשים את עצמי. לאן שאגיע, תמיד אגיע הכי רחוק שאפשר והעיקר להגיע בלי חרטות, אחרי שנתתי הכל.”

לפני שאנחנו נפרדים, חשבתי לשאול את נתן שאלה קצת לא הוגנת. מכיוון שהוא ענה בסבלנות, ברצינות ועם המון מחשבה על כל השאלות שחובב MMA כמוני זרק לעברו, שאלתי, האם ישנה שאלה שהוא דווקא כן היה רוצה לענות עליה, אבל עוד לא שאלו?

נתן: “יש המון ראיונות שהם כאלה העתק\הדבק. ראיונות שהסוכן שולח אותך אליהם אז עונים על אוטומט. אנחנו לא שם, ואם אני צריך לחשוב לפני שאני עונה, אז סימן שאנחנו מדברים על דברים מעניינים ויוצא ממני משהו שמפתח עניין.”

תודה רבה נתן, מאוד נהניתי לדבר איתך וללמוד המון. בשם קהילת הזווית וקוראי הזווית, אני רוצה לאחל לך המון בהצלחה בקרב הקרוב, וכמובן בכל המטרות שיגיעו אחריו.

 
   

2 תגובות

  1. Avatar

    מעורר השראה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!