ניו אנגליה – על נבחרת אנגלית מרגשת

12 ביולי, 2018. השעה 01:06. הרחק מהאי הבריטי, יושב אדם ומנסה לסכם את הטורניר של נבחרת אנגליה. זהו הניסיון שלו לדלות מילים ממצב שבו אין מילים, כמה שעות אחרי הפסד שאין צורב ממנו. זהו הניסיון שלו.

 

כדור ברשת של אנגליה
הכדור פוגש את הרשת ומוחק את החלום
Via FIFA World Cup Facebook page

נתחיל מהסוף: כנראה שאין דרך “אנגלית” יותר לעוף מהגביע העולמי. דרך שמתכתבת עם הדמעות של גאזה בטורינו 1990, והאדום ההוא של בקהאם ב-1998, והיציאה המגוחכת של דיוויד סימן ב-2002, והפנדלים (עוד פעם פנדלים) נגד פורטוגל ורונאלדו ב-2006, ו”גול הרפאים” של פרנק למפארד ב-2010. זה תמיד חייב להיות איזה רגע טראגי זוהר, איזה אימג’ שניקח אל הנצח. שער הניצחון של מנדז’וקיץ’ הוא עוד צלקת אחת על הלב האנגלי עטוי הצלב האדום. ואחרי שאמרתי את הקלישאה המובנת מאליה, אפשר ללכת קצת למה שבאמת קרה כאן.

התאהבתי באנגליה במונדיאל 2002. שם, ביפן וקוריאה, הסתובבה נבחרת אנגלית שכבשה את ליבי – בעיקר בזכות דמות אחת גדולה מהחיים: דיוויד בקהאם. הוא היה השילוב המושלם בין כדורגלן על בשיאו, לבין כוכב פופ מהערוץ השני שצפיתי בו רוב הזמן – חוץ מערוץ הספורט – MTV אירופה. מכאן האהבה לנבחרת האנגלית התגלגלה. וגם אם אהבתי אותה, ואהבתי אותה, יכולתי להבין מה אנשים כל כך לא סובלים בה: מדינת כדורגל שיש בה לא מעט מן הזחיחות, לא מספיקים לעלות מהמוקדמות וישר חושבים שהם זוכים בגביע, ובעיקר בגלל הנבחרת עצמה: אוסף שחקנים שתמיד באו מקריירות מרשימות במועדונים, משחקים כדורגל מאוד משוכלל כשהם באיצטדיון הביתי שלהם, ואיכשהו תמיד כשהם לובשים את מדי הנבחרת ומגיעים למונדיאל – הכדורגל מתאפס והופך להיות משעמם, אנכרוניסטי וקשה לצפייה.



נדמה לי שהשיא היה ביורו 2016. את ראשית התהליך שהנבחרת הזו מסמלת כל כך טוב, אפשר היה לראות כבר אז – קיין היה שם, ועלי היה שם, כמו גם ווקר ורוז ודייר וסטרלינג. בשלב הבתים עוד חשבת שאתה רואה משהו אחר, אבל אז הגיעה שמינית הגמר – והמשחק הנורא ההוא נגד איסלנד. כל האהדה בעולם לא יכולה לעוור את עיניך מול משחק כזה. 90 דקות איומות, מגעילות, מבאסות ומרתיחות אותך עד השמיים. לרגע רצית לתפוס מטוס בעצמך לניס, לעבור את כל מעגלי האבטחה, להיכנס למגרש ופשוט לקחת להם את הכדור בכוח, רק כדי שזה ייפסק כבר. ואולי אז נפל האסימון אצל מישהו בהתאחדות האנגלית, שמשהו צריך להשתנות.

ואנגליה מודל 2018 היא אנגליה אחרת. כן, לוזרית בדרכה (יש דברים שחזקים מהכל), אבל שונה לחלוטין ממה שכל מה שראיתי כאוהד נבחרת אנגליה כל השנים. את השורות לא ממלאים סופרסטארים מעוטרים ושבעים – אין פה ג’רארד ולא למפארד ולא ויין רוני, בטח שלא דיוויד בקהאם – אלא שחקנים צעירים, נלהבים ובעיקר רעבים מאוד. למעשה, כדי להבין את סוד הקסם של נבחרת אנגליה למונדיאל 2018 בעיניי, צריך לחזור להתחלה. לסרטון ההכרזה על סגל הנבחרת.

פעם היו מכריזים על הסגל בהודעה יבשושית ולקונית, הפעם – בסרטון מרהיב, כמעט מרגש. סרטון שנראה פחות כמו איזו החלטה של חבורת עסקנים, ויותר כמו הנבחרת של העם האנגלי. פחות lighting seeds (עם כל האהבה) והרבה יותר דיזי ראסקל. משהו שכונתי, במובן הטוב של המילה. וכזו היתה נבחרת אנגליה החדשה – צעירה, עדכנית, מחוברת הרבה יותר לאוהדים האנגלים – וזו הסיבה שהיא גם תיזכר, למרות ההדחה הכואבת, כנבחרת אהובה.

ואיפה שלא הסתכלת, ראית דמות שאפשר להתאהב ולהתחבר אליה; מג’ורדן פיקפורד סמוק הלחיים והאמיץ, קיראן טריפייר עם ההרמות המדויקות, ג’ון סטונס והארי מגוויר גיבורי החייל, ג’ורדן הנדרסון “המבוגר והמנוסה” (בן 28, כן?), וקדימה – ראחים סטרלינג הבוהק, ודלה עלי האיש שכיף הוא שמו השני – ובחוד, הארי קיין. למרות ששת השערים שלו בטורניר, וכנראה גם זכייה בנעל הזהב של מונדיאל 2018, הוא ייזכר הרבה יותר בגלל המשחק האחרון שלו – שהיה חלש ולא מדויק. אבל הוא חלק מהנבחרת הזאת, מהרוח החדשה שהיא מביאה, והוא עוד יביא את עצמו לאנגליה הרבה יותר בהמשך. ומדי פעם גם איזה לופטוס-צ’יק או מרקוס ראשפורד מהספסל, ומוכיחים שלאנגליה אין רק עתיד אלא גם עומק.

טריפייר, ווקר, אנגליה
Via FIFA World Cup Facebook page

אחרי שביורו 2016, אפילו אותי – כאוהד – הנבחרת הזאת איימה לאבד, במונדיאל 2018 שבתי להתאהב בה. כן, היא עוד לא נבחרת מושלמת; אין לה את העומק הצרפתי ולא את העוצמה הבלגית, לא את הז’וגו בוניטו הברזילאי וגם לא את הלכידות של נבחרת ספרד. את כל אלה היא עוד תצטרך לגדל, ולבנות, ולפתח בהמשך. אבל הרבה שנים לא היה לי, כאוהד נבחרת אנגליה, על מה להסתכל ולקוות שיהיה טוב. ובפעם הראשונה מאז שאני אוהב אותה, ומאז הנבחרת הגדולה ההיא – הנבחרת האנגלית הטובה ביותר, שעמדה על הדשא בוומבלי ביורו 1996 (שעבורו גם נכתב ההמנון ההוא, שכל העולם לא הפסיק לשיר בשבוע האחרון), סוף סוף יש לך את התחושה שדברים נעשים בצורה נכונה.

אז נבחרת אנגליה לא “הביאה את זה הביתה”. למען האמת, כנראה שגם אם היא היתה עושה את הנס הקטן ומגיעה לגמר, הנבחרת הצרפתית האיכותית היתה כותשת אותה. אבל אחרי הרבה שנים שבהם האמונה האנגלית, שלא לומר הזחיחות, שקופצת ושרה ש”זו השנה שלנו” בכל פעם שטורניר גדול מתקרב, היתה חסרת בסיס, שלא לומר מוגזמת ממש; סוף סוף יש תחושה שבאמת אפשר להאמין לה. שלנבחרת אנגליה יהיה מה למכור.



גמר יורו 2020, שיתפרש על פני 12 איצטדיונים ברחבי אירופה, ייערך בוומבלי. כן, אפשר כבר להתכונן לקלישאות ולעיתונים ולאופטימיות חסרת התקנה שתשטוף את האומה האנגלית בעוד שנתיים. לא כולה תהיה מבוססת, כמובן. יהיו נבחרות טובות יותר, חכמות יותר, מוכשרות יותר – והסיכויים של אנגליה לגמר שם, גם בעוד שנתיים, לא יהיו מאוד גבוהים.

אבל תרשו לי להתאהב דווקא באופטימיות הזאת. דווקא באמונה הבלתי מתפשרת הזאת, דווקא ביכולת לאהוב את המשחק, את האומה ואת הנבחרת – ולהאמין שזה יכול לקרות. שזו תהיה השנה. אני מכיר המון אומות שאוהבות כדורגל, ושחיות כדורגל, ושכדורגל זורם בדמן – אבל באמת, שעוד לא נתקלתי באומה שאוהבת כדורגל כמו אנגליה.

אוהדים אנגליה, coming home
Via FIFA World Cup Facebook page

להיות אוהד של אנגליה, אמרתי פעם, זה כמו למלא טופס לוטו. מילאת אותו פעם אחת ואתה אבוד לנצח. אתה מפסיד ומפסיד ומפסיד ומפסיד, אבל יודע שאתה לא יכול לוותר על הטופס או לקרוע אותו לגזרים – כי אז מופיעה השאלה הזאת בקצה המוח, הטורדנית, העיקשת, שמסרבת למות גם אחרי 52 שנה: מה יקרה אם הפעם הזאת זה יקרה? מה יהיה אם הפעם, סוף סוף, קפטן אנגלי יניף את גביע העולם? איך תוכל לוותר על התחושה הזאת?

והחלום הזה, האופטימיות הזאת, האמונה הזאת – עדיין קיימים, הם אפילו מקבלים עוד קצת סיכוי אחרי הערב הארוך והמסויט הזה. גם אם זה ייקח עוד ארבע שנים ארוכות ארוכות.

We Still Believe.

נבחרת אנגליה
Via FIFA World Cup Facebook page
 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח