נורדיה – פעם שישים ושמונה

“מה לכתוב על המשחק הזה?” אני שואל את עצמי.
“אם אין לך רעיון טוב עדיף שלא תכתוב” עונה לי עצמי “אחרת יצא לך משהו סתמי.”
“אבל…” אני מנסה בכל זאת.
“עזוב, עזוב. לא כדאי.”
אולי באמת הגיע הזמן להקשיב לעצמי מדי פעם. אני אוסף את המילים ששמתי בצד, כשחשבתי שאשתמש בהן לסיפור. עוטף אותן היטב במסקינטייפ (סרט האומללות) וזורק לאחת התיקיות במחשב.
מה יש לדבר אחרי משחק כזה. מה יש לדבר אחרי שלושה, ארבעה משחקים אחרונים. למרות שהפעם זה משחק גביע מול קבוצה מליגה א’, הנורדאים נראים טוב מבעבר ואפילו הגיעו עד לשערה של הפועל כפר שלם, זה עדיין לא זה.

שלחתי את עצמי להכין קפה, כדי שבכל זאת אוכל לומר כמה מילים. אז מהר לפני שהוא חוזר אקדים ואציין שכפר שלם הוא לא ממש כפר והמשחק בכלל ברמת גן, במגרש עם דשא אמיתי וגבעה קטנה במרכז וכל זה שוכן בין ווינטר המיתולוגי, שמיועד להריסה, לבתי רמת השיקמה, שנמצאים בשלבים שונים של פינוי בינוי.
אחרי שארגנתי את התיק, הכנסתי בקבוק מים, כריך, כמה תפוחים חמוצים כמו שאני אוהב, זרקתי עלי צעיף צהוב, לפי צו האופנה האחרון בנורדיה, יצאתי לדרך. כעבור שלוש דקות החניתי את המכונית מול המגרש. ככה זה כשהמשחק ממש אבל ממש קרוב לבית.

 img_3112
ביציע יש מלא אנשים. בחלק הראשון בני הכפר, שקטים, מכונסים בעצמם או עסוקים בלפצח גרעינים ברצינות של מדעני אטום. בחלק השני, הצהוב והתוסס, מפגן עידוד שמח ואינטנסיבי. כל שיר שמשוגר לאוויר מתגלגל חזרה בהד חזק. או שמא היו אלה אחרוני רצי מרוץ הספארי, שהתקיים קודם לכן באזור, שעונים לנו תוך שהם מנסים להגיע לקו הגמר בחיים.

“שמתי לב שאתה בכל זאת כותב” עצמי מפתיע אותי.
“אהה, כן…” אני מגמגם חזרה תשובה לא ברורה.
“טוב, נו, ספר מה היה” הוא מתיישב לידי, לוגם מהקפה וממתין.

img_3108
המשחק התחיל בסימן ‘יום אוחנה’, 11 לנובמבר, כמספר החולצה של מלך ירושלים האגדי. מעתה ועד עולם נציין תאריך זה כחלק מהמורשת הנורדאית המתגבשת. אפשר לקרוא לחג הזה גם ראש השנה לחפיפות, להכין וופל בלגי צהוב כמאכל מסורתי ולדקלם שירי בית”ר שמחים. מה שכן, ברגעים אלה, גם בגילו המתקדם יחסית, רגליו של האיש ואגדה היו יכולים לעזור לקבוצה מהבירה. להנהיג את בחורינו האמיצים. לכבוש איזה שער מדהים אחרי סלאלום חוצה מגרש, או בסתם וולה מהאוויר. אבל אוחנה לא כאן והמצב די מדכא.

דקה 13. קרן מסובבת של שחקן כפרי בכתום, עושה לנו ‘דדיה’ ונוחתת ישירות ברשת.
“אוקיי. מזל רע. קורה” אני אומר לעצמי. ככה זה בכדורגל. שניה של חוסר ריכוז. טעות בשיקול דעת של ההגנה בתכלת. מיקום לא משהו של השוער. אבל אנחנו לא פחות טובים מהם בשלב זה ויש המון זמן לתקן.
“באסה” אני אומר לעצמי בדקה ארבעים, אחרי שבעיטת יעף נכנסת בפעם השנייה לשער ומוציאה לנו את האוויר.

“חחח, אמרתי לך שלא צריך לכתוב” עצמי צוחק עלי. אבל אני אופטימי. עדיין אפשר לעשות להם ‘עקרון’ אחד מטורף, להפוך את התוצאה ולנצח כמו אז בגביע. מצד שני יש הרבה שחקנים חדשים בקבוצה שלא חוו את המפגש ההוא וזה די מדאיג.

מחצית שניה מתחילה כמו תמיד אחרי ההפסקה. בזה אין שינוי. גם במה שקורה על המגרש. משחק מפוזר של שתי הקבוצות. מעט מצבים ליד השערים, שלא מתורגמים לתכלס. כמה כדורים עפים מחוץ לתחומי המגרש, ישר לכלובי האריות. איש התחזוקה של המתקן שולח שלושה נערים להביא את הכדורים. עד סוף המשחק לא ראיתי אותם חוזרים. גם מהפך לא ראיתי.

כל כך רציתי שנעלה שלב, בעיקר בשביל האוהדים. מגיע לנו קצת יותר ממה שקיבלנו במשחקים האחרונים. מגיע לנו כבר ניצחון, או איזה גול שיתן סיבה לקפוץ.
“חבל” אני אומר לעצמי.
“לא נורא, לפחות יצא לך בסוף סיפור” עצמי עונה לי.
בעצם, לאור היכולת (הפעם אני רק חושב לעצמי, כדי לא לפתוח על זה דיון ארוך ומיותר) שווה לבדוק אפשרות של משחקים ללא קבוצה. רק עם אוהדים. כמו שיש משחקים ללא קהל רק הפוך. נבוא, נעודד, נשיר, נשמח, ננצח ונתפזר בכיף עד הפעם הבאה.

“מה יש, לא מגיע לנו להנות קצת?” אני שואל את עצמי בקול. אבל עצמי כבר נרדם. וממש לפני שגם אני עוצם את העיניים אני שומע את עצמי ממלמל “לילה טוב בית”ר, נורדיה כמובן.”

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!