נורדיה – פעם שישים ושבע

שער ברזל בכניסה לעיר מודיע שהגעתי ליעד. אני עובר דרכו, חולף על פני כנסיית השכל ומיד אחרי מפעל הטיפקס פונה לרחוב הראשי, בחיפוש אחר שדרת האקליפטוסים ההיסטורית, על שמה קרוי המקום. אבל אין לה זכר. במקום זאת אני מוצא פיסת דשא דהויה, שאם לא השלט לידה איש לא היה חושב שמדובר במגרש כדורגל פעיל.
בין גינת ילדים מחודשת לבתי קרקע שזקוקים לשיפוץ, סמוך לגזלן עם המיגונית לידו, מול תחנת מגן דויד אדום במרחק חמש-עשרה שניות בריצה מהירה, שוכן משהו שידע ימים טובים מאלה.
מצב ביטחוני מתמשך, פגיעות קסאמים וביורוקרטיה יצרו במגרש המסכן בורות של הזנחה ומכתשים של ייאוש. אין ערך ספורטיבי לכל העניין הזה, כמו שאין הגיון למי שאישר לקיים את המשחק בתנאים אלה, אם כי די קשה לכנות את מה שקורה כרגע מולנו משחק.

%e2%80%8f%e2%80%8fimg_3102-%d7%a2%d7%95%d7%aa%d7%a7
מכבי עירוני שדרות בצהוב נורדאי תוקפים משמאל לימין. מולם, בחצי הקטן יותר של המגרש (בחיי שאין סימטריה בין שני חלקיו) האריות בתכלת היסטורי. כמה עשרות אוהדי נורדיה צובעים את הגבעה הקטנה שמשקיפה על האחו, מפיחים בה מעט חיים, לעיני בני המקום, שרובם הגדול עברו במקרה ועצרו לראות על מה המהומה.
כדי לנצח חייבים לכבוש יותר מהקבוצה היריבה. ידוע גם שאם לא בועטים לשער הסיכוי להבקיע פוחת משמעותית. אקסיומה שאפילו אני מבין. חבל רק שהשחקנים שלנו התעלמו מכך ובמקום לפרק את המקומיים, לקחת נקודות חשובות ולחזור בשלום מהחזית, קיבלנו את אחד המשחקים החלשים ביותר שזכורים לי מאז שהצטרפתי לשורות האוהדים.
אני מתמקם בראש הגבעה, משקיף על המתרחש ומנסה להבין מה לעזאזל מעשיי כאן. כמה נערים מתאמצים להתגרות בנו עם קללות סטנדרטיות, חסרות טעם ודמיון, שמחוסר תגובה מצדנו מתפזרות עם הרוח. מישהו חוצה את הגוש הצהוב וצועק שבית”ר יש רק אחת. הוא צודק. כולם יודעים זאת. גם נורדיה יש רק אחת ואפילו מכבי שדרות. אין סתירה בין הדברים. חשבתי לעצור אותו ולהעמידו על טעותו, אם לא האמסטף המאיים ובעליו המפחיד לא פחות שחלפו בסמוך ודחו את הרצון שלי להסביר לאחד כזה את הכשל הלוגי שבתפיסתו.

בינתיים גם על המגרש המדומה הכשל הלוגי שולט. שחקני שדרות לא רגועים, כאילו נמצאים בכוננות ספיגה וכל כדור בחצי גובה שנורה מעליהם מפעיל מנגנון פבלובי, שמפיל אותם ארצה, כשהם מתחזים לפצועים. מנגד שחקני נורדיה נראים די אבודים בטופוגרפיה הזרה.
איזה שעמום. אפילו מסעודה לא זוכרת משהו דומה לזה מאז הגיעה לפריפריה.

לא אביא כאן ניתוח מקצועי. יש שיעשו זאת טוב ממני. לא אתייחס לשיטת משחק כזו או אחרת, אם בכלל היתה. לא אבקר את חוסר התיאום בין השחקנים ואפילו לא את העובדה שהכושר הגופני המועדף בדרך כלל לא בא לידיי ביטוי. אתייחס בעיקר לאוהדים הנאמנים שהולכים אחרי הקבוצה לכל חור, גם אם זה באופן הכי מילולי שיכול להיות. אנשים שיגיעו לקצה העולם, בואך חמאס, בשביל לדחוף, לעודד, לשיר בלי הפסקה, עד שבני המקום, שרגילים לרעש, יתחננו למעט שקט.

img_3094
כי רק נורדיה יכולה לאחד כל כך הרבה אנשים שונים, סביב קבוצה, סמל, מועדון, אמונה בדרך. במסירות ואהבה כמו משפחה אחת גדולה. בעיניי זה הכיף האמיתי. את זה שום איבוד נקודות כמו התיקו הזה, לא ייקח מאתנו. אז נכון, לעיתים קשה. גם בעתיד יהיה לא קל. אבל יש דבר אחד שאנחנו מנצחים בו כל פעם מחדש וזה הביחד.
אז יצאנו רק עם נקודה. אבל אנחנו עדיין בראש הטבלה וכל עוד זה המצב יש תקווה שהכל יהיה בסדר. וגם אם לא, נדאג שיהיה בסדר. כי אין דבר שהוא בלתי אפשרי. אנחנו הרי בית”ר, לא? נורדיה כמובן.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!