נורדיה – פעם שבעים ושתיים

מנהרות זה כיף. בסוף תמיד מחכה הקלישאה, אלא אם כן הלילה ירד וכל עניין האור לא תופס. אני בסך הכל רציתי לנסוע דרך המנהרה החדשה לירושלים. להיות מהראשונים. שיהיה מה לספר לנכדים ביום מן הימים. הבטיחו שזה משהו, אמרו שזה מדהים ומקצר משמעותית את הנסיעה. מה גם שאין יותר צורך לעבור סמוך למבשרת ציון. לא שיש לי משהו אישי נגד המועצה המקומית המיותרת. בעצם יש לי וזה כבר סיפור אחר.
אבל שר התחבורה לא התחשב באזרח הקטן והחליט דווקא בשישי זה לפרוץ את הדרך לבירה, בזמן שאני בכלל בכיוון מודיעין, העיר שחוברה לה יחדיו משלוש פיסות פרפריה, לסך שלא עולה בהרבה על חלקיו.
אחרי כמה בדיחות על מכו”ת (קיצור של מודיעין מכבים רעות) אני מתגלגל בין גושי בניינים מלאי בלוקים חסרי דמיון, רחובות מרוצפים באין מוצא והולכי רגל הפוסעים בין שעמום לחוסר עניין.
בקצה הדיכאון האורבני משתרע אזור תעשייה גדוש מפעלים פטרוכימיים, אלקטרוכימיים וסתם כימיים מזיקים, בלי שמות מגניבים. בין כל אלה מסתתר הסינטטי, בעל היציע דמוי טובלרון. לי זה מזכיר יותר גב של דינוזאור נכחד.

צילום: ינון פוקס

אפשר היה לסיים כאן את הסיפור, עם קצת הומור, ולחזור הביתה מוקדם. אולי לעצור לאיזה קפה בדרך. כי ההמשך ממש לא מצחיק. מצד שני, אם כבר הגעתי אז אין ברירה – חייבים להמשיך.
על הסינטטי הצבוע ירוק מזעזע, אריות נורדאים עטופים בכחלת (שילוב של כחול, תכלת ומסורת). מולם בני המקום בלבן עם פס כחול סתמי. היציע ברובו בצהוב שמח.
גם בשלב זה אפשר היה לעצור את הסיפור, עם תקווה וחיוך קל על השפתיים, בלי לדבר על המשחק, אחד הגרועים ביותר העונה.
זה לא שהמקומיים התעלו מעל ליכולתם הבינונית מאוד. זה לא שפתאום תפסו יום. בית”ר נורדיה במפגן מפוזר וחסר מטרה. כאילו הקבוצה לא הגיעה למשחק. כאילו הקבוצה תקועה עדיין בפקקים בקסטל.
אם במחצית הראשונה עוד היו כמה הזדמנויות של כמעט ובערך, שלא מצאו את הרשת ופה ושם גם שליטה מסוימת במגרש, במחצית שנייה המצב רק התדרדר. טעויות שיפוט, חוסר מזל, שוטטות סתמית של מספר שחקנים באזורים נידחים של הדשא, הביאו לאיבוד ריכוז וכדור, שתורגם לשער יתרון של המקומיים בדקה שישים.
הלם. תדהמה. לא כיף. משחקים כאלה משפיעים רע על האוהדים. חלקם מרוח על הבטון של היציע, בקושי מראים סימני חיים. אחרים דבוקים לגדר המקיפה את המתקן, נאחזים שלא להתמוטט. הבודדים שנשארו על הרגליים ממלמלים ‘אל תירא יא בית”ר, אל תירא …’ מה שהופך מתפילה חרישית לשירה לא מתפשרת. מבחינה זו לפחות, אנחנו מנצחים. אבל ככל שנהיה טובים ביציע זה לא יביא נקודות על הדשא וכאן חייבים לפחות תיקו כדי לא להסתבך במאבקי צמרת.
את זה מבינים כולם, כולל השחקנים שמעבירים הילוך ומתנפלים על כל כדור. כולל השופט, כששתי דקות לפני הסוף מעניק לנורדיה פנדל גבולי ומפצל את האוהדים. מצד אחד השמחים על ההזדמנות להשוות, מולם החוששים מנאחס והפסד.

צילום: ינון פוקס

אביתר ברוכיאן דואג לכולם. הבעיטה שלו נהדפת על ידי השוער ומרסקת את התקווה לשניה אחת שנראית כמו נצח. אבל הוא מתעשת, משתלט על הכדור ומבצע החייאה ליציע שלם.
יצאנו עם נקודה אחת בטבלה והמון מהן למחשבה. שבוע הבא מפגש לא פשוט נגד רהט. הולך להיות קשה עד הסוף. אבל אני מאמין שנגיע לאור בקצה המנהרה…

אז יאללה בית”ר, נורדיה כמובן.

 
   
   

רוצים לעזור לנו לעשות דברים חדשים?

תתמכו בנו

*כל עזרה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח