נורדיה – פעם שבעים ושש

הדרך הכי טובה להכיר את באר שבע היא לחפש פינצ’ריה, אז אני מארגן לי מסמר קטן, מוציא קצת אוויר מהצמיג, שיראה אותנטי, ויוצא לתור את בירת הנגב. שמש חמימה מעל, ניגוד גמור לכפור של שבוע שעבר, שירי מדבר ברמקולים ובקבוק מים, במידה ולא אמצא נווה מדבר להרוות בו את צימאוני.
“צלילי חליל אל החולות של המדבר היה שולח” שר לי ברוזה בזמן שאנשים טובים מכוונים אותי לכל מקום, רק לא למה שאני צריך. אחד שמע שבקצה השכונה יש מוסך, השני שולח לכיוון הנגדי. קבוצה של זקני השבט בטוחים שיש משהו ביציאה הדרומית.
“הו הו הו הו קול קורא לנדוד לנדוד” ברוזה כבר בפזמון החוזר ואני עדיין לא מצאתי את הבית הראשון וגם גרגיר חול לא בא לי טוב בעין. עכשיו היא אדומה ומגרדת. בגללה אני מפספס פניה פוטנציאלית ונראה שעוד מעט אגיע לערד. אבל אז נגלה לעיני הבריאה שלט ענק, עליו ציור של גלגל. האם מצאתי את שאבתה נפשי, שיחלה לו מאז הגיעי לכאן, או שמא מוחי מתעתע בי בפאטה מורגנה, שנראית כמו אפקט קולנועי זול.
לא ארחיב על העונג שהציפני כשגיליתי שהאשליה האופטית מציאותית. תקוות, שאולי אספיק לתחילת המשחק, נעורו מחדש, תוך שאני מלווה את הרכב הצולע למיון ומגלה שצוות העובדים כולו בארוחת בוקר מאוחרת, או צהריים מוקדמת. השעה שתיים עשרה וחמישה ואין עם מי לדבר. אחרי מספר דקות מורטות עצבים נפתחת דלת ומתוכה פוסעים המושיעים. לבושים בחלוקים וכפפות גומי ומיד מעלים את המכונית למחלקת פנימית. בתום פירוק, חיטוט פולשני בקרביו של הצמיג ואבחון הבעיה, הוא מטופל, מנופח, מוחזר, מוברג ומשוחרר לדרכו. יש עוד סיכוי שאגיע בזמן. אני מבעיר מנועים, טס ברחובות העיר ונוחת סמוך למגרש על שם רייסר.


כבר מהחנייה אפשר לשמוע את השירה. שירה שמתגלגלת עד לגבעות הקרובות, נהדפת מהן ומממשיכה גם לרחוקות. עידוד מדהים, קצבי וחזק. כל משפט בדיוק על הביט של התוף. כל מילה עם כוונה. ככה עושים זאת נכון. אם היתה ליגת עידוד, היינו לוקחים אליפות בהליכה.
ממשחק למשנהו זה רק הולך ומשתפר. כך גם על הדשא. אם לא מדי התכלת, השמות והפרצופים המוכרים, אפשר היה לחשוב שזו קבוצה אחרת לגמרי. לחימה. השקעה. ריצה על כל כדור. אם כך היו הדברים מתחילת העונה, כל איבודי הנקודות המעצבנים היו נמנעים והיינו מבטיחים את העלייה כבר עכשיו. אבל כיוון שזה לא קרה עדיין, חייבים לעבור את באר שבע, לעלות זמנית למקום ראשון ולהלחיץ את קריית מלאכי לפחות שבוע ימים, עד שיחזרו מהפגרה ויאבדו נקודות (חמסה, מלח, שום, בצל, דגים, כנף עטלף, רגל צפרדע, בן פורת יוסף).

המשחק מתנהל ברובו בחצי מגרש של המארחים בשחור. כמה הזדמנויות קורצות, שבינתיים פוזלות החוצה, היו יכולות להניב שערים. עם זאת יש מקום לאופטימיות לאור הקורה על הדשא.
אבל העידוד, יא אללה, איזה עידוד. חגיגה. בטוח שזה עושה משהו לשחקנים. בטוח שזה גם מעצבן את המקומיים, שאחד מהם פוגע בגבו של אדי דדון ומפיל אותו לדקות ארוכות להתפתל מכאבים, או לפחות עד שהשופט מוציא לפושע כרטיס אדום ומשאיר את באר שבע בעשרה שחקנים.
“אדי אדי אדי דדון” שר היציע, “מי המציא את המילה אהבה…” ממשיכים כולם בלי להפסיק לרגע. ודדון, כמו ששחקן במצבו אמור לעשות עם כזו תמיכה, לא נשאר חייב. דקה לפני תום המחצית מקבל מסירה מציון זקן ומעשרים וששה מטרים נוקם עם בעיטה מדויקת לחיבורים. להגנה אין סיכוי. השוער תופס אוויר. השחקנים בספרינט (שיכול להשאיר את יוסיאן בולט מאחור, אם הוא ביום רע) רצים לחגוג עם האוהדים. ככה בדיוק צריכים לסיים מחצית ראשונה.

גם בהפסקה כיף. ממשיכים לשיר. נהנים. כל כך נהנים שלא שמים לב למחצית השנייה. נראה שגם השחקנים לא שמו לב לכך וכמו שקרה במשחקים קודמים, החליט האריה להוריד הילוך וללכת לרבוץ בשמש החמימה של הנגב. אבל גם במצב חצי ישן השליטה על המגרש ברורה.
כיוון שעוד מחצית לפנינו ממשיכים לדחוף את השחקנים עד דקה ששים וארבע. עד שליאור עדיקה מעביר כדור לאורך הרחבה, שם מחכה בסבלנות אליאור משעלי ובועט את ההזדמנות לרשת. שוב השחקנים עטים על היציע. שוב חגיגה של שמחה כי כולנו משפחה ונרקוד בטירוף, כי הגיע זמן לעוף. שתיים-אפס. משחק טוב. נורדיה חזק בעניין של ניצחון ללא פשרות. התקפות מסודרות. מלא מצבים של כמעט וקלישאה אחת עצובה, שמי שלא כובש חוטף.
בדקה שמונים, שני מחליפים של באר שבע, שעד לא מכבר שיתפו פעולה על הספסל, עושים זאת שוב והפעם על הדשא. חוסר ריכוז בהגנה, עזרה קטנה מהקורה והמקומיים מצמצמים. באר שבע עדיין בחיים. חשש קל ביציע, מה שמוציא מהאוהדים דציבלים של מטוס סילון בהמראה ודקה אחרי, לפני שהספקנו בכלל לומר ‘עמית ברבש’, מוריד שי ניסים את מדד הלחץ עם מסירה לאדם מזרחי, שמגלגל את הכדור פנימה. כרגיל עושים השחקנים את דרכם לכיוון היציע. העייפות ניכרת בהם אבל הם לא יוותרו. נשיקות, חיבוקים, סלפי. אפשר להסדיר נשימה ולהירגע. שלוש-אחת.


שתי דקות לפני הסוף ממריא המיראז’ ‘הוווו צרפתי בן’ ומעלה את הכדור לראשו של אדם, שנוגח את השני שלו. בשלב זה לכולם נגמר האוויר. השחקנים מנפנפים לנו מהמגרש, אנחנו עונים בשירה, הקבוצה הביתית בקושי עומדים על הרגליים ולשופט לא נשארת ברירה אלא לסיים את האירוע.
ארבע-אחת. לא צריך יותר מזה. גם אין צורך להישאר בנגב. הגלגלים תקינים. הוויז יכול לנוח. אני כבר מכיר את כל נתיבי הגישה לכאן, גם את הקיצור שיוציא אותי הכי מהר מהעיר. אני רק רוצה לחזור הביתה בשלוש ולא לראות יותר את באר שבע בזמן הקרוב. מבחינתי מטרופולין שאין בו מספר אלמנטרי של פנצ’ריות, לא מתאים למגורי אדם, ובטח לא להיקרא בירת הנגב, או משהו דומה. בשבוע הבא אנחנו בבירה אמיתית. בעיר שיודעת לסתום חורים בכל רגע נתון. בטדי הגדול, המגרש הכי נכון לנו.
עד אז יאללה בית”ר, נורדיה כמובן.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!