נורדיה – פעם שבעים ואחת

איזה גשם, איזה מבול. פסיכי מי שיוצא ביום כזה מהבית, במקום להתכרבל עם שוקו וספר טוב במיטה. רק לא נורמלים יעשו את דרכם לירושלים לראות משחק בליגה ב’. כנראה שהשפיות ממני והלאה בכל הקשור לנורדיה אז אני משאיר את ההיגיון בבית ומוצא את עצמי עוזב את אזור הנוחות, כדי לעלות להרים.
כל מה שמחוץ למכונית לוט בערפל. אני מפעיל חימום, משגר לחלל הרכב מוזיקה תואמת מזג אוויר ומשייט בין שלוליות וכלי רכב אחרים שנלחמים בטבע ובחוסר סיכוי להביסו.
בנוסף לעומסי תנועה רגילים לימים כאלה, גם קטע הכביש בין לטרון לשער הגיא פקוק באופן מיוחד בגלל תאונה. לאחר דין ודברים עם הוויז, מחושב מסלול מחדש דרך בית שמש, בתקווה שמשם תזרח הישועה. מזל שלקחתי מקדם היסטריה מספיק גדול ונראה שאצליח להגיע לטדי בזמן.
הפער בטמפרטורה בין פנים הרכב לחוץ כל כך גדול שבשניות ראשונות באוויר הפתוח והקר קופאת לי האונה הקדמית ומשבשת יכולות תנועה בסיסיות. לא ברור איך הצלחתי להגיע עד לכניסה, לפתוח את התיק, בלי שהשומרים ביקשו זאת או הוציאו את ידיהם מהכיסים, ונכנסתי לתוך מבנה הבטון, כדי שמיד אצא ממנו בצד השני לכיוון היציע.
מסתבר שלא חסר לנורדיה משוגעים. כמה עשרות אוהדים מצטופפים, מתכווצים, או רועדים מקור, מה שנראה מרחוק כמו קפיצות, אבל מקרוב זה רחוק מלהיות בשליטה. אני עולה ומתיישב מאחורי הגוש, בעיקר להסתתר מהרוח. תוך שניות אני מגלה שאיבדתי את התחושה בישבן. מאותו רגע לא אחזור על הטעות ואשאר לעמוד עד סוף המשחק.

img_3358
שופט בשלבי היפותרמיה מתקדמים מזניק את המשחק ואת השחקנים לתוך השלוליות. בית”ר נורדיה בשחור חורפי ואלגנטי, מולה בני אילת בכחול לבן אביבי משהו.
במחצית ראשונה מסתמנת שליטה מסוימת של המארחים. מתאים לנורדיה מגרש גדול ומכובד כמו זה. אם כי האורחים לא מרימים רגליים קרות ובאמת משתדלים להראות נוכחות. הגשם שוטף, גם המשחק לא רע. כמה מצבים של כמעט, מספר הזדמנויות של בערך ואחד קרוב מאוד. לא יותר מזה.
בדקה עשרים ושלוש, או ארבע, או חמש, התקפה של נורדיה. אדם מזרחי מעביר את הכדור לברוכיאן שמקרוב שולח אותו לרשת ואת האוהדים לקפוץ בגול. עד סוף המחצית אילת עוד ניסו לחזור למשחק אך העדיפו בסופו של דבר לצאת להפסקה להתחמם קצת בחדרי הלבשה. גם אני יוצא להפסקה, בעיקר כדי להתפנות ולהפעיל את הגפיים, לפני שינשרו והמצב יהיה בלתי הפיך.
במחצית השנייה מגמת ההתקררות נמשכת. על הדשא הספוג מים לא קורה הרבה. בעיטה שמעיפה את הכדור הרחק ליציעים הריקים של טדי. הדיפה של שוער זה או אחר, חילופים, עבירות שלא זכו למענה ראוי מצד השופט ועוד פעולות חסרות תכלית.
בדקה שישים ומשהו שי ניסים מפלח את הגנת אילת הקפואה ומוסר בדיוק לליאור עדיקא, שנמצא ברחבה ומשכנע את הכדור להמשיך בפעם השנייה לתוך השער.
לכבוד הניצחון הקרב (וגם בגלל שנעשה קצת חשוך) הדליקו את האורות במגרש, מה שעזר לאדם מזרחי, כעבור שלוש דקות, להצטרף לרשימת המבקיעים ולחגיגות על הדשא וביציע.
בעיקרון היינו יכולים להסתפק בתוצאה הזו, לסיים את המפגש ולהתפזר איש איש לדרכו. אבל הגשם לא עוצר. גם הכיף. אז ממשיכים לעודד וככל שהמעלות צונחות, ממריאה השירה. נראה שדבר לא יכול להפריע לעשרות האוהדים הקפואים לדחוף את הקבוצה. בכל מזג אוויר, בכל מקום ושעה, הרוח הנורדאית מחממת את הלב הצהוב.
עכשיו קחו נשימה עמוקה. תעצמו את העיניים ותדמיינו שאתם באירופה או בספרד. במשחק של ריאל מדריד נגד לא חשוב מי, והדקה היא שבעים ומשהו. כדור שנהדף מהגנה מגיע לרגלו השמאלית של ניר מנצור, שבבעיטה אדירה ונדירה, יש יאמרו מעשרים ושמונה מטרים, אחרים יטענו לשלושים ושש, אני ספרתי שלושים ושתיים וחצי, קורע את הגשם, מאדה את השלוליות ומשאיר את שוערה של אילת עם אוויר בידיים ואת כל מי שנכח במגרש בהלם.
בשביל שערים כאלה שווה לאבד את האף וחתיכה גדולה מהאוזן. בשביל זה שווה דלקת ריאות, או כרום המוח. בשביל זה שווה לעלות ליגה. וואו אחד גדול.

אחרי דבר כזה כלום לא חשוב, גם שני השערים של אילת שבאו אחר כך, אחד מהם עצמי של ניר מנצור.
ארבע שתיים מסתיים המשחק. אירוע שעוד ידובר עליו רבות, ולא רק בהקשר של ניצחון. ללא ספק אחד השיאים שאחריו אפשר לפרוש בלב שלם, או לפחות לקחת פסק זמן לתקופה בלתי מוגבלת.

אז יאללה בית”ר, נורדיה כמובן.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!