נבחרת ישראל R&F

// מאת אלכס שוורצר

זה נכון, הבעיה של נבחרת ישראל עמוקה וגדולה יותר מסוגיית זהבי. היא לא הגיעה לשום טורניר גדול אוטוטו כבר 50 שנה, הרבה לפני שזהבי היה בתכנון, וגם עם בניון, ברקוביץ', רביבו או אוחנה למשל היא לא עשתה זאת.

יותר מזה, תיאורטית אנחנו בעוד שני משחקים תחרותיים יכולים למצוא את עצמינו ביורו ותיאורטית זה יכול לקרות בזכות זהבי ובכל זאת, חיבוק הדב שלו מזיק ופוגע בכל המהות של ענף קבוצתי.

נלך לתחילת הקדנציה של הרצוג כמאמן הנבחרת ונזכיר שזהבי למעשה לא שותף לשני הניצחונות הביתיים על סקוטלנד ואלבניה בליגת האומות, משחקים שכעת מקנים לנבחרת ישראל הזדמנות שנייה להעפיל. נכון, בתחילת קמפיין המוקדמות המוצלח זהבי היה בשיאו, כבש שערים מדהימים ועל פניו האחראי הבכיר על הניצחונות המצוינים על אוסטריה ולטביה וגם על הנקודה נגד סלובניה. אך מי שיראה שוב את המשחקים יסכים שהסיבה לפתיחה הזו הייתה משחק קבוצתי נהדר של הנבחרת בהתקפה, שיצר לזהבי את המצבים מהם יכל להבקיע. הנבחרת שיחקה כמו קבוצה, וכמה שזה לא ישמע מיושן ונדוש הייתה תחושה של "ביחד" והתחלה חדשה.

ככל שהקמפיין התקדם, הסטטיסטיקה של זהבי התנפחה ואילו ההופעות והתוצאות הלכו והדרדרו. זה הפך להיות למה שאנחנו מכירים מקבוצתו הסינית – זהבי כובש את רוב השערים ומשחק נגד ההגנה של קבוצתו ובמקרה הזה נבחרתו.
הפוקוס הפך להיות על הישג אינדיבידואלי שזהבי יכל להשיג – מלכות שערי המוקדמות, כאילו שזה באמת משנה אם הנבחרת לא בכיוון בכלל. שוב זהבי הפך להיות גדול יותר מהקולקטיב – מהנבחרת – ושוב זה גם השפיע לרעה על האווירה בה. בדיוק כמו בימי אלישע לוי. מה זה נתן בדיוק לנבחרת? שום דבר מהותי. האם בענף תחרותי הישגים אישיים חשובים לפני הישגים קבוצתיים? לא. ומי שלא מבין את זה שיעבור לטניס.

יש דוגמאות שליליות של השפעת הכוכב הגדול גם בנבחרות אחרות. קודם כל זו שוודיה של זלאטן, שאיתו אומנם העפילה לטורנירים גדולים, אך בדרך כלל התקשתה להרשים בהם. אחרי עזיבתו? רבע גמר מונדיאל.
אפשר להגיד זאת גם על נבחרת אנגליה של השנים האחרונות של רוני, כאשר יתר הכוכבים הגדולים של "דור הזהב" החלו לדעוך ורוני הפך לסוג של מנהיג. כמו במקרה של זלאטן, המשחק זרם כמעט אך ורק דרכו וזה לא היה יעיל ולא יפה באמת לעין. האם הוא הוביל את הנבחרת להישגים משמעותיים? לא. האם הנבחרת השתפרה מיד אחרי שפרש ממנה? ודאי שכן. גם מונדיאל 2018 הוכחה לכך, וגם ליגת האומות וגם קמפיין המוקדמות האחרון.

יש כמובן דוגמאות של כריסטיאנו רונלדו וגארת בייל. הם כמובן הסופרסטארים הבלתי מעורערים של נבחרותיהם, אך יחד עם זאת הם באמת מצליחים להנהיג ולסחוב אותן להישגים גדולים יותר מבעבר. הם מנהיגים אמיתיים שלא חושבים רק על סטטיסטיקה אישית, אלא גם על טובת הנבחרת.

לסיכום, אולי ישראל לא תעפיל לטורניר גדול בשנים הקרובות, אבל טוב תעשה אם תפרד מערן זהבי, תפסיק את הפסטיבל האינפנטילי סביבו ותנסה להיות באמת קבוצתית ולא נבחרת של ניצבים במופע של איש אחד. זה לא כדורגל.