ישראל לא תשתתף ביורו 2016 בצרפת, אבל זה לא נורא, גם הולנד וברזיל לא יהיו שם… זה לא אסון שישראל לא עלתה ליורו וזה היה אפילו מפתיע אם הנבחרת היתה משתחלת לטורניר. התוצאה כמעט ידועה מראש, הבעיה היא בגישה ובדרך. אלי גוטמן סימן את המקום השלישי כמטרה אך סיים במקום הרביעי, כמעט חמישי. מדוע הוא לא כיוון גבוה יותר, למקום השני למשל? בהנחה שבלגיה רמה אחת מעל ישראל, אם כי גם אותה אפשר לנצח בבית ביום מצויין, היינו צריכים להתמודד מול וויילס ובוסניה כשווי כוחות, עם תעוזה וללא רגשי נחיתות (להזכירכם הוצאנו 4 מ-18 נק' מול 3 הגדולות). גוטמן לא הטריף מספיק את השחקנים ורוב משחקי הנבחרת היו משעממים וחסרי תשוקה. גוטמן המאמן "הגרמני" בא לשחק טורניר הגנתי אבל הבונקר שלו היה פרוץ שוב ושוב וההתקפה היתה אנמית. אז בהנחה שלא נעלה לטורניר גדול לפני שיהיה הסכם שלום עם הפלסטינאים בתיווך דאעש, אנחנו רוצים להנות קודם כל מהדרך, אחר כך מהתוצאות. שחקני נבחרת יקרים, תנו לנו הצגה בבית, תנו לנו להתרגש, תעלו עם שחקנים צעירים, רעבים וחוצפנים על הדשא, אחרי שהמאמן הטריף אתכם בחדר ההלבשה.
כעת לתסריט דימיוני לקראת מונדיאל 2018, אך לצורך זה נחזור בזמן ל-4 באוקטובר 2015 ונשנה טיפה את ההתרחשויות: רומלו לוקאקו לא מבקיע מול ליברפול שמנצחת את אברטון וזה מספק אוויר לנשימה וקרדיט נוסף לברנדן רוג'רס. בארסה מתקשה ללא מסי ועל רקע המתיחות בקבוצה לואיס סוארז נושך את ניימאר באוזן ונזרק מהקבוצה. ליברפול מקבלת אותו חזרה בזרועות פתוחות, קרלוס טבס מצטרף בינואר וליברפול רצה לאליפות סוחטת דמעות. נבחרת ישראל מפסידה כצפוי לנבחרת של לוקאקו ולא עולה ליורו. גוטמן "הגרמני" מסיים את תפקידו וההתאחדות פונה למאמן גרמני אחר: יורגן קלופ. נח קליגר וניצולי שואה נוספים מתנגדים למינוי וטוענים שחוזה המיליונים עליו חתום קלופ יכול לממן את כל ניצולי השואה למשך שנה שלמה. קלופ מתראיין אצל צחי קומה ושר את "התקווה" באופן מדויק, כאילו היה ישי לוי בסמי עופר. מדינה שלמה מתאהבת בו וההכנות למונדיאל מתחילות בהתלהבות. קלופ לוקח את הנבחרת למחנה אימונים בצאלים ומחשל את השחקנים.
נבחרת איטליה, בלי פירלו אבל עם טוטי הבלתי נגמר, מגיעה לארץ וחוטפת שער ניצחון מנגיחה של תומר חמד. הקהל בטירוף, כמעט כמו קלופ. אלבניה חוטפת רביעיה בבית, השחקנים נלחמים מול ספרד כמו שוורים ומחלצים נקודה וספרד מבטיחה לעצמה את המקום הראשון בבית. ישראל טסה לאיטליה בידיעה שתיקו מעלה אותה למונדיאל ברוסיה. רכבת אווירית של אוהדים ישראלים נוחתת ברומא. ערב המשחק יורגן מקרין לשחקניו את "בית שאן-סרט מלחמה" ומזיל דמעה כשמאיר כהן השוער מדבר על האוכל של אמא. המשחק מתחיל, אפס-אפס במחצית. האוהדים סיימו לכסוס גרעינים ולפצח ציפורניים. בדקה ה-56 טל בן חיים הבלם כובש בנגיחה אומללה שער עצמי גורלי. בדקה ה-67 טל בן חיים החלוץ מורחק לאחר נגיחה אומללה במרקיסיו. בדקה ה-88 ערן זהבי בועט פצצה מחוץ לרחבה, הכדור נהדף אבל ניר ביטון משתלט על הריבאונד ונועץ את הכדור ברשת! קלופ במהלך גאוני מבצע חילוף: זהבי זוחל החוצה ואייל משומר נכנס רענן ובועט שלושה כדורים מסוכנים ליציע. שריקת הסיום ברומא! שפיגלר הבן מעלה את הנבחרת למונדיאל דרך השידור. ישראלים יוצאים לחגוג בכיכר רבין ובכיכר ציון. על מסך הטלויזיה מוצגת טבלה סופית של הבית ובו ישראל רק במקום השלישי… יש עוד תקלה טכנית ברוממה…
עליתי על הבלוג שלך במקרה,תוך כדי חיפושים אחר פוסטרים של מישל קישקה(אביך במקרה?),ונהנתי הנאה צרופה מכתיבתך המחוייכת,ומלאת החיות וההומור.שאפו!
תודה רבה רפי! אמשיך לכתוב, לחייך ולגרום לחיוכים