// מאת חיים סויסה

תגידו,

מתי בפעם האחרונה
באתם להיכנס בשערי טרנר
ונער צעיר,
בגל אדיר
של אנרגיות,
ירוץ כאחוז דיבוק
לכיוון שער הכניסה שלו
ובטעות
תדרכו בגסות
על השרוך הפרום
שלא נקשר לו בנעל,
ובמקום לצעוק,
להשתולל
אחרי שחצי מוח
התפזר,
על אבני המדרכה.
הוא יעבוד על המידות
ויחייך,
חיוך קצת עקום,
כי כואב.
ויצעק לכיוונכם:
"יאאלה הפועל!"
וימשיך הלאה.

וזה מוזר,
כי בעקבותיה
של אותה נפילה,
הנער כבר הפך,
נכה ממש.
וכבר צריך
על פי חוק
להיכנס לאצטדיון
דרך שער אחר.

עזבו.

תגידו לי,
מתי בפעם אחרונה צפיתם
בזוג עתיק
שבגיל עמידה,
יושבים,

דבוקים כגוש אחד,

כשצעיף ממשחק הזוועה
של אותו גמר
מקולל,
כרוך בעליצות
על צווארם.
והם קורנים,
מחייכים,
מאושרים.
אחרי אותו שער מכריע
של ברדה
מול בית״ר.

תגידו לי,

יצא לכם פעם לשבת בטרנר,
ומצד ימין אבא צעיר,
שלמרות שמת מעייפות,
הוא מחזיק
בנחישות
את בנו,
הילדון,
על הצוואר.
ואותו אבא
מתייפח,
אחרי שבצדק
אולימפיאקוס נבעטת
מליגת האלופות
והקטנטן,
מבולבל.
כי חושיו הבריאים
טוענים
שבוכים
רק כשעצובים.

עזבו,

מתי כבר ישבתם
ליד אוהד שמגדף
את השופט
על החלטת שיפוט
שחלקית נמצאת בספק,
או את השחקן
התורן
שאיבד כדור
ברשלנות
וגרם לגול,
או פספס
הזדמנות קורצת
לגרום לראדי להשלים
כיבוש
במשחק ההכתרה.

ואחרי
דקות מספר
כשאותו שחקן
יבשל
במיומנות,
או ירד לגליץ'
באומנות,
הוא יחבק את השחקן
במילותיו?
כמובן, עד
הפאשלה הבאה.

אז ככה:

חלקם אוהדים ותיקים,
אוהדי וסרמיל,
אוהדים
בנשמה.
במלוא מובן המילה.

וחלקם אוהדי הצלחות,
במשחק מילים מזעזע
על צלחות
של אליפות,
שרק הלכו והתגברו מאז טרנר,
והפכו לנחשול אדיר,
מאז האליפות ההיסטרית
בקנה מידה היסטורי,
לפני כשנה.

אבל גם הם,
האוהדים החדשים
הדם הצעיר,
האדום?
יהפוך להיות,
בקרוב,
לחלק שורשי ומהותי
בעץ הכביר
שאלונה נטעה פה לפני תשע שנים.

ואותו ילד מבולבל,
אותו צעיר שמוחו מפוזר,
הנכד של הזוג המבוגר,
יהפכו להיות כולם אוהדי נשמה.
במלוא מובן המילה.

הגרעין הקשה
יתרחב.
וגם בזמנים של משבר
יהיו יותר
גרונות פעורים,

שמעודדים.

אוהדים של נשמה
בטרנר.

שלא יפסיקו
לכעוס
על השופט
ולעודד לנצח.
כדי לנצח.

ואין שום דבר שאפשר לעשות נגד זה.