גמר ליגת האלופות כאב לי. אני אוהד של הגברת הזקנה ולחבורה של אלגרי הייתה הזדמנות לקחת את הגביע ולהפוך את הקאמבק לקדמת הבמה לגדול יותר. בתור אוהד אמת הייתי גאה בחבורת הזברות. קלוז אפים על המבטים המאוכזבים של הגיבורים שלי ריגשו אותי, כי אי אפשר להישאר אדיש לדמעות של פירלו או לפרצופו של פטריס אברה שהפסיד גמר רביעי. בין תמונות האכזבה נראו חגיגות השמחה של שחקני בארסה. שתי תמונות מסיטואציות שונות הציתו בתוכי ויכוח ישן ביני לבין עצמי. בתמונה הראשונה נראים דני "המתחזה" אלבס חוגג עם אדריאנו ובתמונה השנייה ג'יג'י "המלך" בופון מאוכזב.

באותו הרגע תהיתי לעצמי, מי אני הייתי רוצה להיות? שחקן ענק, מנהיג מוערך, סמל ואגדה שלא זכה בגביע אלופות אף פעם או מצד שני שחקן טוב, שהוא לא יותר מבורג רופף, בקבוצה עתירת תארים? האם הייתי רוצה להיות בופון או אדריאנו? או כמו שבעבר תהיתי לעצמי, האם אני מעדיף להיות קארל מאלון (שחקן ענק שלא זכה באף אליפות נ.ב.א) או סקוטי פיפן (שזכה ב-6 אליפויות נ.ב.א כשחקן משנה לג'ורדן )? לאלו ממכם שעונים סקוטי פיפן כי הוא יותר מבורג אני אקשה ואומר, קארל מאלון או לוק לונגלי שזכה באליפויות עם שיקגו.

אז נכון שלמרות שבופון לא זכה באלופות הוא כן הניף גביע עולם וזכה בכמה אליפויות באיטליה והוא רחוק מלהיות קארל מאלון שהעביר קריירה שלמה בלי טבעת, אבל הנטייה הטבעית היא לזכות בתארים ולהביא כמה שיותר טבעות הביתה. הרצון של שחקנים גדולים לזכות, לפחות פעם אחת בגביע הגדול, מוכיחה את הטענה שאם לא זכית זה כאילו לא היית ואתה לא תיחקק בדפי ההיסטוריה של המשחק. קלייד דרקסלר, למשל, דרש בתוקף מהנהלת פורטלנד להעביר אותו לאלופה יוסטון (קבוצת הנ.ב.א שהכי ריגשה אותי) על מנת שתינתן לו ההזדמנות לזכות באליפות וכבר בעונתו הראשונה במדי הרוקטס הוביל אותה, ביחד עם האקים, לאליפות שניה ברציפות. גם תיירי הנרי עזב את ארסנל נטולת גביע האלופות על מנת להיות עוד שחקן בברצלונה ולזכות בגביע עם האוזניים הגדולות.

בניגוד לדרקסלר, צ'רלס בארקלי, עוד ענק נטול טבעת אליפות, חבר ב-96 ליוסטון בשביל לזכות באליפות אך ניסיונו כשל בהפסד בגמר המערב. בארקלי, מאלון, סטוקטון ורג'י מילר יזכרו בהיסטוריה של המשחק כענקים שלא זכו אבל אין לי ספק שהם יעדיפו את הקריירה הצבעונית שלהם, מלאת רגעי המאני טיים, המנהיגות וההובלה. אחרי הכל, אלו היו שחקנים שבשבילם האוהדים קנו כרטיסים וחיכו לשמוע אותם מתראיינים. לעומת זאת, הקריירה של לונגלי, פקסון ואדריאנו אומנם לוותה בתארים, אך מעטים יזכרו אותם.

אז בדילמה בין להיות קארל מאלון או לוק לונגלי, מי הייתם בוחרים להיות?