מכתב ליוסי

מזל טוב יוסי.

19 שנים חלפו מאז שלמדתי את התאריך הזה בעל פה. זה לא היה בהכרח בגללך או בשבילך, בעיקר כי רציתי להשוויץ מול החבר’ה, אז למדתי את התאריכים של מזרחי, קטן, דוידוביץ’ וכל הדור ההוא, שהיה שם בדיוק כשהפכתי את התחביב לאהבה הכי גדולה.

הרבה קרה ב-19 השנים הללו.

ההתחלה הייתה מדהימה, למרות שכבר אז הייתי ציני וכל סיפור הסינדרלה מדימונה, הכתבה ב”עובדה” והחזרה לאוכל של אמא ולמירית, לא שכנעו אותי שאתה משהו מיוחד. הייתי בטוח שתהיה סתם ילד שבא למועדון גדול עם ציפיות להיות ברקוביץ’, אלילי באותם ימים, רק בשביל לאכזב את עצמו ואת האוהדים, כחלק משנות הסבל שנגזרו עלינו אחרי האליפות של 94.

אז טעיתי.

לא, זה לא בגלל שהיית (ועודך) מלך השערים הכי צעיר בהיסטוריה של המועדון, אלא בעיקר כי הראית לי עד כמה מיוחד יכול להיות הספורט. כי היית (ועודך) ילד צנום שעושה לכולם בית ספר, על המגרש ומחוצה לו. אפילו הצרפתים, על שלל כוכביהם, לא ראו את זה מגיע באותו ערב בפריז בו עברת את ברנרד לאמה כאילו היה אושר מאירוב מכיתה ד’ 5. ההקפצות השלומיאליות האלה (הבננות, אם אני לא טועה, כינינו אותן), שנראה היה שיעבדו על מגרש האספלט השכונתי במקרה הטוב, עבדו יפה מאד גם בליגה, גם באירופה, במדים הירוקים וגם במדים האחרים שזכית ללבוש.

וכמובן, הווינריות, שהייתה כל כך חסרה לנו בשנים האלה, כאילו שעברה אלינו יחד עם כרטיס השחקן שלך (למרות שבתחילה, הגעת בכלל בהשאלה). את השער בפריס כבר הזכרתי, את השער בדרבי (“עדיין יוסי, עדיין יוסי, ויוסי כובש!!”) כולם זוכרים, את אותו שער מול צפרירים במחזור הפתיחה בעונה בה החזרת לנו את האליפות וכמובן – “הנה בא בניון”, אחד מהשיאים הספורטיביים שלי אי פעם, כצופה, במשחק שאחריו לא הצלחתי להפיק קול מהגרון במשך ימים ארוכים.

והחגיגות, אוי החגיגות.

איך אתה עושה את זה יוסי? בלי טיפת ציניות – זה מדהים בעיניי. היכולת לחגוג שער בגביע הטוטו הישראלי באותה התלהבות בו חגגת את ה-שער שלך בברנבאו מול ריאל. עזוב את ההבדלים בין גביע הטוטו לליגת האלופות, ההתלהבות הילדותית (במובן הטוב, למובן הרע אתייחס אח”כ), כמו השרוף שבאוהדים, מכל שער שקבוצתך כבשה, תמיד הייתה קסומה בעיניי. יכולים לצחוק וללעוג עד מחר על היותך “הראשון לחגוג”, מבחינתי, זו הייתה עוד סיבה להתאהב בך.

ואז עזבת.

ואתה יודע מה? כל כך שמחתי בשבילך. ידעתי שאתה צריך מתישהו להתחיל את המסע להוכחת היותך הכדורגלן הישראלי הגדול בכל הזמנים, וסוף סוף הבנתי את משמעות המשפט “כשאתה אוהב מישהו, אתה צריך לתת לו ללכת”. וכל כך שמחתי שהביאו לך את עומרי אפק, ואז את דודו, כי ידעתי שצריך לשמור עליך, רציתי שיהיה לך טוב (גם אם זה אומר שעליי לעקוב אחר מאבקי התחתית בליגה הספרדית).

רק דבר אחד הציק לי באותם ימים, שחגגנו את העלייה לליגת האלופות וההופעה המרשימה, בלעדיך.

ואז ווסטהאם, שגם הם נפלו שדודים לרגליך, וכמובן – השיא בליברפול. ההופעות הבלתי נשכחות, השלושער באלופות, ה-4-4 הנפלא, הייתי איתך כשכל זה קרה. אפילו שמחתי על החברות עם טורס, למרות שהוא קולצ’נרו.

ואז, אחרי עוד כמה סיבובים, חזרת.

זה לא היה פשוט. אני זוכר את אותו בוקר שישי בו פרסמו אתרי הספורט שאתה מתחיל לנהל מו”מ עם באר שבע. אפילו הייתה שם איזה הודעת סליחה לאוהדים, בה אמרת שעשית את כל מה שיכולת, אבל לא יצא. ואז, בערב, בדרך חזרה מקידוש אצל חמותי קיבלתי הודעה מחבר “הוא חוזר!”. לא האמנתי, נכנסתי לכל האתרים כדי להצליב את המידע, ברגע שהבנתי שזה קורה, הלב רטט, התחלתי לספור את השניות לרגע שאראה אותך לובש ירוק.

אז זה לא הלך כמו שתכננו.

השנתיים האלה לא היו פשוטות, ולפחות מצדי, זה לא קשור לכישלונות של המועדון. באיזשהו שלב כבר הכרתי בכך שאחד הדברים המרכזיים שעדיין גורמים לי לבוא, הוא העובדה שעוד מעט כבר לא אוכל לראות אותך מלהטט. תנועת הכתפיים המפורסמת, המשחק החכם כל כך, החוצפה, הלקחת ללב וכמובן – החגיגות. גם אם לא היו הרבה, כל אחת הייתה בצבע.

זכור לי במיוחד אותו משחק מול נתניה. הקומץ, מי שהם לא יהיו, היו כבר נגדך, ובמשך כל המחצית גידפו, תוך ששאר האיצטדיון מריע לך. בסוף נכנסת, מה זה נכנסת, כבשת שער ניצחון שלא ברור מאיפה הגיע. שער לא חשוב בעונה לא מעניינת, אבל חגגנו, אוי כמה חגגנו, כמו שרק אתה יודע.

וגמר גביע.

וניצחנו, מי האמין? ואמרתי לעצמי – וואלה, מגיע לו לעזוב ככה. הם עוד כולם יתגעגעו אליו. ואז, אותה חוצפה ילדותית שכה הערצתי, התפוצצה לי בפנים עם אותו ראיון. לראשונה, חוויתי את הצד השלילי שלה, כאשר היא שברה את ליבי בברוטאליות, בדיוק כמו אותם שערים בדקה ה-90.

זה לא הגיע לי יוסי, לא לי ולא למרבית האנשים שסביבי, עשרות אלפים שתמכו בך ואין להם מושג או טיפת אכפתיות מכל השמועות שרצו באותה התקופה.

אבל אני מניח שהצלחתי לעכל.

אולי בכלל התבגרתי. אולי בפרספקטיבה רחבה יותר אני מבין שרגעי הקסם גוברים על אותו הרגע. אולי גם כי אני מבין שאני לא יודע הכל, ואני רוצה לשמר אותך כאליל ילדותי, כי אני פשוט לא רוצה לוותר על אותם רגעים.

לכן, ולמרות שלא ביקשת את סליחתי, אני מניח שאני סולח ועובר הלאה.

מזל טוב יוסי.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!