מילוול בפרמייר ליג? כאב ראש כאב ראש כאב ראש

נתחיל עם כמה שאלות טריוויה:

  1. באיזה איצטדיון כדורגל יש שלט עם הכיתוב הבא: “אל תעשו את זה, חברים! אל תזרקו חול, עפר, פחם, לבנים, כוסות, בקבוקים, חומרי נפץ, תפוחים, תפוזים וכו’. אל תלעגו לשחקני היריבה ואל תקללו או תכו אותם, אל תפגעו בהם ואל תטרידו אותם בכל צורה שהיא“? רמז: האיצטדיון הזה נמצא באירופה. עוד רמז: הוא נמצא באנגליה. עוד רמז: הוא נמצא בלונדון.
  2. באיזה איצטדיון בלונדון תמיד ישירו את השיר הבא: “כולם שונאים אותנו, וזה לא אכפת לנו”?
  3. לאיזו קבוצה בלונדון שייך המאזן הבא: 12 ניצחונות, 6 תיקו והפסד אחד ב-19 המשחקים האחרונים, וכמו כן 9 ניצחונות ו-3 תוצאות תיקו מתוך 12 המשחקים האחרונים?
  4. בזמן שרוב חובבי הכדורגל התמקדו בליגת האלופות ביום שלישי האחרון, הקבוצה המדוברת ניצחה את בולטון 0-2 ועלתה למקום שמוביל לפלייאוף הצ’מפיונשיפ כשיש 4 מחזורים לסיום העונה, והכרטיס לפרמייר ליג קרוב מתמיד?
מילוול
Via Millwall FC facebook page

טוב, מי שלא הבין מדובר על מילוול -״האריות״, מועדון שהוקם ב 1885 על ידי פועלי נמל סקוטים שידוע בעיקר ב”זכות” המוניטין האלים של אוהדיו. מועדון שהלב שלו נמצא בדרום מזרח לונדון והיריבות שלו עם ווסטהאם השכנה היא אחת החמות באי הבריטי. ב-1837 תיאר צ’רלס דיקנס את דרום מזרח לונדון במילים אלה: “עוני בצורתו הגסה והמגעילה ביותר, אנשים רקובים שמתעבים אנשים בריאים”.

כמה חמה? דניס ווייז, שידוע בעיקר בזכות תקופתו בצ’לסי, היה מאמן שחקן של מילוול בתחילת שנות ה-2000. האגדה מספרת שבמהלך משחק דרבי מול ווסטהאם הוא נכנס לחדר ההלבשה עם חולצה של הפטישים, זרק אותה על הרצפה ומול חניכיו הטיל עליה את מימיו!



לדרבי הזה קוראים דרבי הסוורים (Dockers), קרב עתיק יומין שהחל בין חברות ספנות שונות על גדות נהר התמזה. אותה יריבות עתיקת שנים תורגמה לסרט המצליח בכיכובו של אלייז’ה ווד (אוהד ווסטהאם אגב) “Green Street” או בתרגום העברי ״בלי חוקים״.

הסיפור בין המועדונים ממזרח לונדון מתחיל ביריבות בין מפעלי הברזל וספנות שלהם, ששכנו פחות מ-5 ק”מ אחד מהשני, והתחרו על חוזים, עובדים וכל מה שאפשר. בסוף גם כדורגל. מהר מאוד זה גלש גם למגרש בו ניסו לפתור את הסוגייה בצורה ספורטיבית, מה שכמובן היה כישלון טוטלי. הרס, פצועים, הרוגים, אצטדיונים שבורים ומה לא, כל זה השאירו אחריהם אינספור המפגשים בין המועדונים שרק בגלל היותם בליגות שונות לאורך רוב שנות הקיום שלהם נמנענו מעוד יותר הרס, נזק ומה לא.

לי גרגורי
Via Millwall FC facebook page

עונת 1988-89 הייתה היחידה בה המועדונים “נלחמו״ זה בזה במסגרת הליגה הבכירה באנגליה, כאשר את יתר המפגשים הם שמרו לליגות הנמוכות ולמפגשי גביע. אחד כזה ב-2009 הוביל לכוחות המיוחדים של בריטניה לפרוץ לאפטון פארק של ווסטהאם כדי להשליט סדר. בחדרי הצ׳אטים לפני המשחק הזה הופיעו הודעות בסגנון ״תביאו אלות, אל תביאו ילדים״, ואלה עוד היו ההודעות העדינות לקראת המשחק.

מילוול הצליחו בעונה שעברה לעלות מהליג-1 (הליגה השלישית) לצ׳מפיונשיפ (הליגה השנייה) דרך הפלייאוף בזכות שער בדקה 85 של סטיב מוריסון מול ברדפורד בוומבלי.

היום הכי גדול בהיסטוריה של המועדון הזה היה כנראה במאי 22, 2004, כאשר מילוול הצליחו להעפיל לגמר הגביע האנגלי, שם פגשו את מנצ’סטר יונייטד והפסידו 0-3. הם השתתפו באירופה עונה אח”כ ועפו בסיבוב הראשון מול פרנצווארוש ההונגרית.

כמו שהצלחתם בטח להסיק מהנ”ל, מועדון מילוול לא ידוע בגלל ההצלחות הגדולות שלו על כר הדשא, אלא יותר ידוע לשמצה כמועדון עם הקהל (אולי) הכי אלים באנגליה. דוגמה טובה לבסיס של המוניטין אפשר למצוא ביומן של סטיב קוונס, לשעבר מנהיג קבוצת חוליגנים של שפילד יונייטד, שתיעד את פעילות האירגון בשנים הקשות של החוליגניזם באנגליה (שנות ה-70 וה-80):



״ב- 1980 הייתי במשחק במגרש הידוע לשמצה של מילוול, אולד דן, עם שני חברים מבית-הספר. שלושה ילדים בני 15 שחושבים שהם קשוחים כי הלכנו למגרש המפחיד ההוא. אפילו היה לי מעיל רוח שכתוב עליו “שורהם אנד” על הגב. היה בלגן לפני, במהלך ואחרי המשחק. חפצים עפו מצד לצד, כולל קרשים שני מטר עם מסמרים. האוטובוס שלנו חזר הביתה מינוס כמה חלונות, מה שגרם לנו להרגיש הרבה יותר גברים. תכל’ס – הייתי מבועת, אבל התמכרתי. ככה התחילו החיים שלי כ”פושטק”, ויחד איתם היומן שלי.״

עוד הוא כותב ביומן: ״השפל של החוליגנים באנגליה הגיע באביב 1985. תיעוד טלוויזיוני של מהומה בלוטון טאון בה מאות אוהדי מילוול תלשו כיסאות ורדפו אחר קומץ השוטרים המקומיים לאורך המגרש עורר את זעם ראש הממשלה דאז מרגרט תאצ’ר

בשנים האחרונות יש ניסיונות מצד הנהלת המועדון לשנות את התדמית ולהרחיק את הגורמים הבעייתים מהמגרש. כדי שתקבלו פרופורציות לגודל הבעיה, היו שנים באנגליה שרבע מכלל האוהדים המורחקים מהמגרשים היו אוהדי מילוול! ההנהלה מצליחה לשפר את המצב, אבל לפעמים זה גם מתפוצץ להם בפנים, כמו ב2013 בחצי גמר גביע הליגה בוומבלי מול וויגן (הפסידו 2-0) כשאוהדי מילוול שוב סיפקו מחזות אלימים ביציעים, כמו בימי החוליגנים ה”גדולים”. לקראת סיום המשחק החלו אוהדי מילוול להתקוטט בינם לבין עצמם באיצטדיון וומבלי המחודש, לאחר מכן גם תקפו את השוטרים שניסו לעשות סדר ביציעים. לאותו משחק הגיעו מעל 30 אלף אוהדים של מילוול.

זווית קצת אחרת על התופעה הזו: לפני חצי שנה ישב אוהד מילוול רוי לרנר (47) בפאב בלונדון בעת שטרוריסטים של דעאש נכנסו אליו ותקפו את יושביו. הוא צעק לעברם “לכו ת—נו, אני אוהד מילוול” – ובתגובה הם דקרו אותו שמונה פעמים. למזלו הוא עבר ניתוח בבית החולים וניצל. התגובה האמיצה של לרנר משכה את תשומת ליבם של התוקפים של דאעש ואיפשרה לאחרים ששהו במקום לנצל זאת כדי לברוח על נפשם.

ליריבות של מילוול ו-ווסטהאם יש גם זווית ישראלית קטנה: במשחק הירידה של ווסטהאם בעידן אברם גרנט אוהדי מילוול העלו מטוס מעל האצטדיון של וויגאן עם השלט ‘אברם גרנט הוא אגדת מילוול’ או במילים שלהם
Avram Grant – Millwall legend.

Premier League - טיקטיק

העלייה של מילוול לפלייאוף 4 מחזורים לסיום העונה מציתה מחדש את הסיכוי לדרבי החם של אנגליה ועוד בליגה הראשונה. ווסטהאם יכולים גם לרדת, ככה שאולי הן “יפספסו” אחת את השנייה, או יחדשו את היריבות בצ’מפיונשיפ. בכל מקרה, פוטנציאל לכאב ראש אחד גדול למשטרת לונדון והכדורגל האנגלי קיים.

לסיום – אם הליגה הייתה מסתיימת עכשיו, בפלייאוף מילוול הייתה משחקת מול קרדיף סיטי, עוד קבוצה עם חבורות אוהדים לא עדינות בכלל, כשהשנאה שלהם ללונדון מהווה סוג של כרטיס ביקור. שני משחקי הליגה בין שתי הקבוצות הסתיימו בתיקו 1-1 העונה.

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!