מהפכה של שמחה – הקהל הכי חם (וגם היחיד) בפוטסל הישראלי

לשאר הטורים בסדרה

ב17 באוקטובר 2015 התקיים אחד ממשחקי הדרבי הקשוחים ביותר בליגת פוטבול המכללות של ארה"ב. הדרבי בין מישיגן סטייט יוניברסיטי לבין האוניברסיטה של מישיגן – דרבי הידוע כאחד מהמותחים והחמים בארה"ב. ב-59 הדקות ו-50 השניות הראשונות של המשחק היה נראה שאחרי הרבה שנים הסדר עומד לחזור אל כנו. הWolverines (אוניברסיטת מישיגן), אשר אירחו בביתם את היריבה המושבעת, הובילו 23:21. אך מהפך מדהים של מישיגן סטייט 10 שניות לסיום הובילו לטאצ' דאון נגדי והפסד כואב של 27:23. אפשר לחוש באכזבה הזו בסרטון הבא:

הקהל של האוניברסיטה של מישיגן ידוע כאחד משלושת הקהלים האדוקים והחמים ביותר בליגת המכללות. מדי שבוע ממלאים 107,000 איש את אצטדיון ה“The Big House” עם שלל תחפושות וציורי פנים מדהימים. אך זו לא כתבה על פוטבול המכללות האמריקאי וגם לא על הקהל יוצא הדופן שם. מטרת הכתבה להראות שבעולמנו הקטן, עולם הפוטסל, יש צדיק אחד בסדום. אמנם צנוע הרבה יותר, אבל מרגש באותה מידה – ה"קומץ" הבאר שבעי!

אסא בן גוריון בפוטסל תמיד הייתה קבוצה לא רעה, קבוצה שקשה לנצח אותה בעיקר בביתה שלה, אבל הקושי ממשחקי החוץ נגדה נבע בעיקר מאורך הנסיעה לבאר שבע ולאו דווקא מאימת הקהל או המגרש הביתי. בן גוריון מעולם לא הייתה האריה של הליגה, היא מעולם לא הייתה המכבי תל אביב בכדורסל של ליגת המכללות או של ליגת הפוטסל של ההתאחדות. כל זה היה נכון עד עונת 2014-15!

 

במהלך לימודי התואר הראשון שלי (2006-2009) שיחקתי בשתי הקבוצות של אוניברסיטת בן גוריון. האחת, קבוצת הסטודנטים שייצגה את האוניברסיטה בטורנירי המכללות השונים ובליגה למקומות עבודה של הנגב. השנייה, הקבוצה של שועלי באר שבע שייצגה את האוניברסיטה בליגה של ההתאחדות ובה שיחקו שחקנים חצי מקצועניים והרבה יותר טובים.

בכל שלוש שנותיי במועדון ניסיתי להביא קהל, ניסיתי ליזום פרוייקטים לתמיכה בקבוצה וליצור התעניינות כלשהי מחוץ לסגל השחקנים גרידא. למעט שלושה חברים טובים שליוו אותנו למשחקים מדי פעם ומשחק גמר גביע אחד של הליגה למקומות עבודה נגד "רכבת דימונה" אליו הצלחנו ל"גרור" כ100 אוהדים, והפסדנו בפנדלים. נחלתי כישלון חרוץ. ב-2009 חציתי את הגדר ליריבה המושבעת מתל אביב, הינשופים. בעונת 16\2015 זכיתי באליפות שלישית עם ינשופי אסא תל אביב במשחק גמר כפול נגד אסא בן גוריון. מה שהדהים אותי באותו משחק היה דווקא "הקומץ". כמות אוהדים בלתי נתפסת שהגיעו לעודד את הקבוצה מהנגב בשני המשחקים, בית וחוץ!

כשאסף לוי, שחקן קבוצת אסא בן גוריון הנוכחית, פנה אליי דרך אתר "הזווית", נזכרתי באותו משחק גמר, והחלטתי לכתוב על זה ולנסות להבין איפה אני טעיתי. הלכתי לראיין את מובילי "הקומץ" ושחקנים מובילים בקבוצה.

הרבה מעבר לרק קבוצת פוטסל – אס"א בן גוריון בפוזנאן פולין, אליפות אירופה לסטודנטים

קצת רקע. "הקומץ" הוקם בעונת 15\2014 ע״י 3 חברים – רון, אלעד ודניאל שהיו מקושרים לשחקן הקבוצה, בן קורן. ממש כמו שאני ניסיתי עשור אחורה. בן הציק להם מדי שבוע לבוא לראות משחקים שלהם, ממש כמוני. לבסוף הם נענו לבקשותיו וגילו את הפוטנציאל.

בהתחלה החלו רק השלושה להגיע ולעודד במשחקי הבית. באותה עונה אסא בן גוריון המשיכה לאליפות מכללות ראשונה והיסטורית שהתחילה שושלת של 4 אליפויות רצופות במסגרת ליגת המכללות. במהלך העונות הללו הגיעו ממוצעים של 100 איש לכל משחק של הקבוצה כאשר לגמרים מגיעים כמה מאות רבות. בעונת 15\2014 זכתה גם האחות הגדולה מליגת ההתאחדות באליפות (שלישית ברציפות) וגם אותה הגיע "הקומץ" לעודד. בעונת 16\2015 איחדו את ליגת המכללות יחד עם הליגה של ההתאחדות. רבים האמינו כי קבוצות אשר הצטרפו מהמכללות יהיו בשר התותחים של הליגה, הרי שהם משחקים נגד קבוצות חצי מקצועניות והם בסה"כ סטודנטים שמעבירים את זמנם. בגדול זה היה נכון, למעט קבוצה יחידה.

אסא בן גוריון, קבוצת הסטודנטים, הכניעה את כל קבוצות הליגה החצי-מקצועניות ואף הצליחה להגיע עד לגמר, הישג חסר תקדים. בגמר, שהוזכר למעלה, היא הפסידה במשחק כפול לינשופי אסא תל אביב, בה אני שיחקתי, בתוצאה 8:3. כשלמשחק הבית מגיעים 400 אוהדים שנתנו דחיפה אדירה לקבוצה. במשחק החוץ נכחו כ-200 אוהדים באר שבעים (190 יותר ממקביליהם בינשופים). בעונה זו יצאו הבאר שבעים לייצג את ישראל באליפות אירופה לסטודנטים בפולין וגם לשם הגיעו מספר חברי "הקומץ" לעודד. אף קבוצת פוטסל אירופאית, כמה גדולה שלא תהיה, לא יכולה להצביע על הישג כזה. קהל שיוצא לתמוך בקבוצה במשחק אירופאי רשמי? הישג חסר תקדים נוסף.

 

שאלתי את דניאל גל מהשלישייה הראשונה של "הקומץ", איך הכל התחיל?

"הפוטסל היה ספורט אזוטרי באוניברסיטה שאף אחד לא רצה להשתייך אליו. שחקנים הצטרפו בכדי לזכות בנקודות זכות לתואר, אבל זה לא באמת עניין אותם. אנחנו התחלנו להגיע אחרי שבן הזמין אותנו. הגענו בקטע של צחוקים ועודדנו בצורה מוגזמת כמו אוהדים של בוקה ג'וניורס. צעקנו בטירוף, עודדנו בכל דקות המשחק ואיכשהו זה תפס. מהר מאד זה הפך להיות חלק גדול וחשוב מהחיים שלי. לא רק עלינו זה השפיע, זה עשה לשחקנים ניצוץ בעיניים במהלך המשחקים וזה היה מרתק לראות את זה"

רון, גם הוא מהשלישייה הראשונה של הקומץ, ענה לי כששאלתי אותו מה עושים מארגני הקומץ ביום המשחק

"בהתחלה זה היה רק לבוא עם תוף וחולצה כחול-לבן (צבעי הקבוצה באותה תקופה) ובהמשך זה הגיע לכדי שיתופי פעולה עם אגודת הסטודנטים שהצריכו התארגנות הרבה יותר מאסיבית שכללה פירסומים בפייסבוק, חלוקת פלאיירים, תליית מודעות ברחבי האוניברסיטה, הזמנת חולצות לקהל, הכנת שלטי בד ענקיים למשחקים, קנייה והכנה של אביזרי עידוד ואפילו לבוא במו"מ מול מנהלי מגרש הספורט על מנת לאפשר חלוקת בירה ופופקורן בחינם במגרש. כל ההכנות האלה מתנקזות ליום של משחק שכמובן כרוך גם בהגעה מוקדמת למגרש בשביל לארגן ולסדר הכל."

האם זה לא מפריע ללימודים? בטח לסטודנט שלומד תואר תובעני

"ממש לא מפריע ללימודים. להפך. הקומץ והמשחקים של אסא הכניסו ללוח הזמנים שלנו חוויה של פעם בשבוע שמנתקת אותך מכל הבלאגן בתואר. חוויה חברתית חיובית, מצחיקה ומגבשת שמעצימה עוד יותר את החוויה הסטודנטיאלית בעיר. בנוגע לשאלה השנייה, אני בוגר המחלקה להנדסת תקשורת ודניאל חברי לדרך היה סטודנט למדעי המחשב. שני חוגים דיי תובעניים. על עצמי אני יכול להגיד שלולא "הקומץ", הלימודים היו עוד יותר קשים ותובעניים."

קרדיט – דף הפייסבוק של "הקומץ"

האם יש אוהדים ב"קומץ" שאינם סטודנטים?

"אני מניח שהתשובה המיידית היא לא כל כך. אני אסביר. זו שאלה טריקית מעט. מרבית הסטודנטים שבאים ללמוד בב"ש עוזבים את העיר עם תום הלימודים ככה שלאהוד את הקבוצה מרחוק זה מעט קשה וזה גורם לדעיכה בחיבור לקבוצה. בנוסף, חלק גדול מהחיבור של הסטודנט לקבוצה הוא עצם ההווייה של להיות סטודנט באוניברסיטה, ללמוד בשעות היום, ללכת למשחק בערב ואז לצאת כולם כולל השחקנים למסיבה. זו האווירה שהייתה. ההיכרות האישית עם השחקנים מאוד העצימה לכולם את החוויה. כשזה נגמר ומתחילים את הקריירה בעיר רחוקה זה כבר נהיה קשה. בכל אופן, אני עדיין מגיע למשחקי חוץ כשהקבוצה מגיעה למרכז ותמיד נהנה לראות משחק בענף הספורט האדיר הזה".

מאיפה הגיע הכסף? ספונסרים?

"בהתחלה חשבנו לגייס ספונסר. הסתובבתי בין בעלי העסקים שעובדים הרבה עם ציבור הסטודנטים בבקשה למימון חולצות עם ספונסר, אבל זה לא כל כך הלך. בדיעבד, לשמחתי כי זה גרם לנו לחשוב מחוץ לקופסה – את החולצות שהוצאנו לאורך כל הדרך מכרנו במחיר עלות והקונפטי היה ממכונות גריסת נייר או שהחבר'ה ממש ישבו והכינו אותו ידנית. אבל בשביל להגיע לרמה הבאה היינו צריכים כסף. ואז התחלנו ליין מסיבות. מסיבות החצר הידועות של הסטודנטים בעיר בהפקתנו, אוהדים מהגרעין הקשה ושחקני הקבוצה, כשהמטרה היא מאוד ברורה – אין מטרות רווח והכל הולך למען ארגון האוהדים לציוד וכו'. עכשיו אני נזכר שהמסיבה הראשונה שאירגנו הייתה מסיבת חגיגות אליפות שהמטרה שלה הייתה לאסוף כסף כדי להטיס את הקבוצה לאליפות אירופה. זה היה מדהים. הצלחנו לאסוף סכום כסף יפה ואפילו להשאיר תקציב נאה לעונה לאחר מכן. בשנה שאחרי כבר היה ליין מסיבות מוכר של הקומץ וזה היה מקור ההכנסה שלנו שאפשר לנו לחלק בירה חינם ולקנות אביזרי עידוד."

תראה רון, אתם עשיתם משהו ייחודי שלא קיים בארץ בענפים הזוטרים, אני בעצמי ניסיתי פעם להרים "קומץ" כששיחקתי בב"ש ואני יודע שהיו עוד ניסיונות. מה נראה לך יכול להסביר את ההצלחה שלכם?

"תראה, כבר אז ידענו שאנחנו עושים משהו מיוחד. הייתה הרגשה כזאת באוויר ואני חושב שהייחודיות של הסיפור היא אחד הגורמים שמשכו עוד אנשים לזה. חשוב מאוד להגיד, חרטנו על דגלנו ממש מהרגע הראשון שאנחנו נהיה ארגון אוהדים שונה, כזה שאין קללות במשחקים כלל, כזה שתומך מאוד בקבוצה שלו ולכל היותר קצת מתריס את שחקני הקבוצה השנייה בהערות מצחיקות וציניות, אבל לא יותר מזה בשום אופן. האווירה החיובית הזאת יצרה משטח שאפשר הגעה של קהל גדול ומגוון (כמות כמעט זהה של נשים וגברים) שנהנה במשחקים ולא בא לשדה קרב כמו שנהוג לחשוב על קהל במשחקי ספורט בארץ. משם גם השם שלנו – "הקומץ". מעין משחק משמעויות על הקונוטציה השלילית של קהל אדוק במשחקי ספורט כאשר בפועל אנחנו בדיוק ההפך.

 

לגבי השאלה מה גרם לזה שאנחנו הצלחנו בניגוד לניסיונות העבר, זו שאלה טובה שאני לא באמת יודע לענות עליה באופן אובייקטיבי כי לא הייתי בכל הנסיונות האחרים. בכל אופן, אני חושב שאחד הגורמים המרכזיים בהצלחה היו זה שהאנשים שהיו מהגרעין הקשה של "הקומץ" היו אנשים מאוד חברתיים ובנוסף שמנו לעצמנו למטרה להגדיל את "הקומץ". הקולג'ים בארהב היו המודל – חוויה ספורטיבית ברמה מאוד גבוהה (למעשה רמת הפוטסל הכי גבוהה בארץ באותה תקופה) בשילוב חוויה סטודנטיאלית אותנטית.

תראה, השקענו. באמת השקענו. אני מדבר איתך על חולצות, פרסום, קבוצה ודף בפייסבוק, מודעות ומלא באז שיצרנו סביב זה. לכל אחד מאיתנו היה מעגל חברים דיי גדול וזה נהיה מדבק. אנשים רצו להיות חלק. היה כיף במשחקים. היה מצחיק. חלק מהחבר'ה הם מוזיקליים בטירוף והיו מתופפים במשחקים ושולפים פתאום חצוצרה או חליל (כן כן). זו לא אווירת משחק כדורגל רגיל.

ליין המסיבות המפורסם של "הקומץ"

גורם מאוד מאוד חשוב שאין לי דרך להעצים אותו מספיק הוא הצלחת הקבוצה במקביל ל"קומץ" – בסופו של דבר אנשים רוצים להיות חלק מהצלחה ולראות רמה ספורטיבית גבוהה. אם הקבוצה לא הייתה טובה ולא הייתה עושה אליפויות בתקופה הזאת, "הקומץ" לא היה גדל ככה. זה נכון עבור כל קבוצת ספורט בעולם. אין קבוצה גרועה מאוד שמתחיל לה יש מאין בסיס אוהדים רחב. הצלחה מביאה אוהדים. למאמן קובי טובול יש מקום מאד גדול בהצלחה שלנו. במקרה שלנו זה היה תהליך דו כיווני."

אכן אי אפשר להתעלם מזה שמרגע הקמתו של "הקומץ" אסא בן גוריון הפכה למעצמת פוטסל, מה לדעתך מידת השפעה על הישגי הקבוצה?

"אני חושב שהשאלה הזאת צריכה להיות מופנית לאחד השחקנים הותיקים שיודע להשוות בין התקופות של לפני ואחרי. לפחות ממה שאני הבנתי מאותם שחקנים שהיו באים ואומרים זאת שוב ושוב, ההשפעה של הקומץ הייתה אדירה. אלו אמירות משמחות מאוד שהביאו הרבה סיפוק."

איתי עזרא קפטן הקבוצה בשנה שעברה אמר לי:

"אני חושב שהחלום של כל כדורגלן מתחיל זה שיבוא קהל לראות אותו, יתלהב ממנו ויתרגש ממנו… מי שלא הגיע להיות שחקן כדורגל מקצועני אף פעם לא חווה את זה וכנראה גם שלא יחווה יותר. לכן כאשר יש את "הקומץ", זה ממש לחוות את החלום הזה מחדש, לרוב השחקנים אפילו בפעם הראשונה… אין ספק שזה נותן דחיפה אדירה כשהקהל איתך, אתה מרגיש שאסור לך לאכזב אותם וחייבים לתת תצוגה, גם כדי למשוך עוד קהל למשחקים הבאים, כדי שיהיה דיבור על זה".

את אלדד סתם, קפטן הקבוצה בשנה הנוכחית, שאלתי האם זה לא קצת מלחיץ שמגיעים מאות אנשים לעודד אותם, במיוחד לשחקנים לא מקצוענים:

"שיחקתי בקבוצה מקצוענית עד גיל נוער. הקהל היחידי שהיה מגיע לראות את המשחקים שלנו היה הורי השחקנים של שתי הקבוצות. זו הייתה הרגשה נחמדה ותחושה נעימה. אך הסיפור עם "הקומץ" הוא שונה. חבורה של סטודנטים, שבאים לעודד ויוצרים אווירה מחשמלת בעזרת תופים, שירים דגלים, בלונים וקונפטי בכל משחק בית ולעתים גם במשחקי חוץ חשובים. במשחקים הראשונים הסיטואציה כשחקן בהחלט מלחיצה. אתה עולה למגרש ומתחוללת בתוכך סערת רגשות. חוסר הניסיון בשילוב האווירה הרועשת באולם עלול לגרום לבלבול וחוסר ריכוז. עם הזמן למדתי לנטרל את רעשי הרקע ולהיות ממוקד מטרה במהלך המשחק. תחושות הלחץ והבלבול התחלפו במהרה במוטיבציה ונחישות."

קובי טובול (עומד מימין) עמוד התווך של המועדון

אפשר להגיד שבין אותו רבע גמר שבו "הקומץ" הגיע לראשונה לבין הגמר שנתיים לאחר מכן היה זה פרויקט של שלושה אנשים שלקחו על עצמם לפרסם, להטריף ולדחוף את הקבוצה. כיום בראיה לאחור קשה להפריד בין ההישגים של אסא בן גוריון לבין הקמתו של "הקומץ" והטירוף שהוא הכניס ליציעים.

איתי אמר לי כששאלתי אותו באיזה משחק "הקומץ" הכי השפיע עליו:

"לגבי המשחק עם הכי השפעה, תראה כמובן שהיו את משחקי הגמר שהייתה אווירה מדהימה ודחיפה ענקית… אבל המשחק שאני חושב שהקהל הכי השפיע זה דווקא משחק שהיינו בפיגור של שלושה שערים מול הטכניון בעונה הקודמת. היינו ממש קרובים להישבר, אבל דווקא בשלב הזה הקהל נכנס לאטרף, אנחנו השחקנים הבנו שאסור לאכזב אותם ולא ויתרנו, נלחמנו עד השנייה האחרונה ולבסוף גם הבאנו את שער השיוויון חצי דקה לסוף. "הקומץ" לגמרי החייה אותנו מחדש."

 

הקורא הרגיל יכול להסתכל על הנתונים ולצחוק לעצמו. אך כמי שמסתובב בענף שנים רבות, אני מבין שזה אירוע יוצא דופן ומאד מרגש. אגב גם בענפים אחרים למעט כדורגל וכדורסל לא קל למצוא סיפור כזה. צריך להיות נוכח במשחקי אסא בן גוריון כדי להבין את העוצמה של "הקומץ". שחקני הקבוצה מלאי הערכה לכל אחד מאוהדי "הקומץ" שמגיעים לעודד אותם.

לסיום, לאלדד היה מאד חשוב להודות לכל האוהדים שהגיעו ללוות אותם ב4 השנים האחרונות:

גם לאחר 4 שנים מאז קם "הקומץ" אנו השחקנים לא רואים זאת כלל כמובן מאליו. אנו מלאי הערכה לאנשים שבאים לעודד אותנו ומשקיעים מזמנם גם מעבר לכך-בהכנת דגלים מיוחדים, בכתיבת שירים לשחקנים ובארגוני מסיבות התרמה לארגון – בהתנדבות מוחלטת. זה פשוט בלתי נתפס ומעורר השראה שמה שמוביל אותם זו האהבה לכדורגל ולחבריהם שמשחקים. התמיכה הגדולה שמגיעה מהקומץ במהלך השנה גורמת לשחקנים להשקיע מאמץ גדול יותר באימונים ותחושת המחויבות להצלחת הקבוצה גדלה פי כמה וכמה. בכל שנה הביקוש לקבלה לקבוצה הוא הגדול ביותר מבין ענפי הספורט באוניברסיטה, הרבה בזכות תמיכת "הקומץ"

אסף לוי שהביא לי את הרעיון לכתבה זו סיכם את זה יפה מאד:

"לפני ששיחקתי באסא, לא באמת הבנתי מהי המשמעות של קהל לקבוצה. כשהקהל דוחף אותך ומעודד, אתה מוצא כוחות בכל סיטואציה, ולא משנה עד כמה אתה גמור. אני באמת חושב שהקסם באסא בן גוריון טמון ב"קומץ".

אסף לוי במדי נבחרת ישראל לסטודנטים באליפות העולם האחרונה

אסיים במשפט של דניאל שסחף אותי:

"השקעתי ב"קומץ" יותר משהשקעתי בלימודי מדעי המחשב. זה ספורט עם פוטנציאל ענק ענק לקהל, אנשים לא מבינים את זה. כצופה זה תענוג לראות את הספורט הזה. זה לא כמו כדורגל שיש מלא דקות מתות, כאן אתה מרגיש ומריח את השחקנים מקרוב בכל רגע ורגע, זה ספורט אדיר. בחורות נמשכו לזה בטירוף משפחות השחקנים, המאמן והאוהדים נרתמו. וגם האוניברסיטה כולה. ענף כזה בידיים הנכונות יגיע לגבהים."

איפה אני נכשלתי עשר שנים קודם לכן? במה אני טעיתי? אני חושב שפשוט לא זכיתי לשלישיה גרעינית של אוהדים כמו זו שהוצגה בכתבה. יצאתי מאד מעודד מהמסקנה שזה יכול לקרות בפוטסל המקומי שלנו. "הקומץ" מהווה דוגמא לשוק שלם שלא ממומש מספיק. מדוע שלא נראה עוד 5-6 קבוצות אוהדים כאלו, בעיקר בקרב הקבוצות הותיקות של הליגה? אני כולי תקווה שאנשים ירימו את הכפפה ונראה את "הקומץ" משוחזר בעוד מקומות.

מומלץ בחום לעקוב אחרי דף הפייסבוק של מועדון האוהדים בכדי להבין את העוצמה

לשאר הטורים בסדרה 

מהפכה של שמחה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *