מאמני כורסא

03.08.11 – בסביבת בית”ר ירושלים הגיבו בחריפות לקראת המשחק מול חוף השנהב: “לא יכול להיות ששוער במעמדו של הרוש לא מקבל זימון וגיא חיימוב מוזמן במקומו.”

21.02.14 – שוער הפועל חיפה קאלה דרשלר זעם לאחר ששמע שהוא לא זומן לסגל המורחב לקראת סלובקיה: ”איך מזמנים לנבחרת שוערים שלא משחקים? עם קומבינות אנחנו לא נגיע בחיים לשום מקום”.

22.3.15 – במכבי חיפה הגיבו בהלם: “זה בושה שאלירן עטר לא זומן, הוא החלוץ הטוב ביותר שיש בישראל. מוזר שגוטמן העדיף שחקנים אחרים על פניו”.

26.8.17 – בבית”ר ביקרו את אי זימון ורד ושכטר וירו: “בושה. נראה שיש שיקולים זרים בזימונים”.

איתי שכטר ביתר ירושלים
קרדיט לדף הפייסבוק “מנהלת הליגות לכדורגל- IPFL”

כותרות כאלה אנחנו קוראים מדי פעם לפעם, עשר דקות אחרי שמתפרסמת רשימת הזימונים לנבחרת, גם כשזה משחק הכנה מול איזו נבחרת עלובה (לא… כי אנחנו), או כשזה משחק רשמי מול נבחרת גדולה. המגיבים נכנסים למוד אוטומטי ויורים טענות גנריות, רצוי עם השורש “ב.ו.ש.ה” במאמן הנבחרת התורן. מחפשים את רשימת הזימונים הקודמת כדי להוכיח דפוס של זימונים חוזרים ולא מקצועיים, חוקרים אחרי משפחת המאמן ומשפחת השחקן שלא ראוי לזימון לדבריהם, ומנהלים חשבונות בין המועדון שהמאמן מזוהה איתו לבין מספר השחקנים שזומנו משם.

רגע, חכו רגע לפני שאתם קוטלים.
גם אני חושב שיש לפעמים זימונים לא ראויים או התעלמות משחקן בכושר שיא, אלה דברים שקורים בכל נבחרת, בכל קנה מידה. לא המצאנו את הגלגל. תמיד יש מקום לבקר ולהעיר. אבל אני רוצה להציג עמדה קצת שונה.

למישהו יצא לראות פעם טורניר שחמט? יושבים שני אנשים מהורהרים, חושבים, על ראש של כל אחד נמצא הכבוד שירכשו לו באם ינצח או החגיגה של היריב על הראש שלו באם יפסיד, כסף גדול כל כך אין שם, (את הכסף מסתבר מעדיפים לשים על גברים מקועקעים מרביצים בתחתונים בשעות לא סבירות.), אבל זה המשחק. כל אחד נדרש לפעול, לנסות לנצח בכל מחיר ולהשתמש הכי טוב בכלים שנותרו לו.
הגיוני שמישהו מהקהל או מול הטלוויזיה יביוא בטענות לשחקן השח: “למה תקפת עם הרץ? הכי חכם לאיים עם הצריח!”, או “כדאי לנסות להגיע עם החייל לסוף במקום לאכול לו את הפרש לא חשוב!”. לא!
הבנאדם יושב שם בזכות ולא בחסד, הוא הרוויח את המקום שלו בשולחן הזה בעבודה קשה, והוא מאמין בשיטה מסוימת של משחק, הוא רוצה להשתמש עם הרץ ולא עם הצריח ופשוט בא לו לאכול את הפרש הלא חשוב. ככה. כי ככה הוא רוצה. זה הכסף שלו, המקצוע שלו, הכבוד שלו והמעמד שלו. כשהוא יפסיד הוא יבוא בטענות לעצמו.
ואז כשהוא מביא את המט משום מקום, הוא מחייך לכולם ואומר: “אני יודע שיכולתי להשתמש עם הרץ במקום, וידעתי שעל פניו הפרש ההוא לא היה חשוב, אבל ראיתי את זה, ואני יודע מה אני עושה.”

שחמט
Credit to “Pixabay

לצערי, לא אוכל לתת לכם דוגמא של מאמן מנבחרת ישראל מחייך. אולי גוטמן אחרי ההגרלה ההיא אז. אין לנו הצלחות, אבל זימונים לא יכולים לבוא מהקבוצות ומהקהל, אלא מהאיש שמשלמים לו לקחת את ההחלטה הטובה ביותר לפי ראות עיניו. ככה אני רואה מינוי של מאמן נבחרת. הוא נמצא שם בזכות. הוא יעשה את מה שהוא רואה לנכון. הוא רוצה להשתמש ברפאלוב ולא בסייף, מעדיף את חמד כאופציה מהספסל, ורוצה את ורמוט בהרכב בכל מחיר. למה? ככה! זו המשרה שלו, הוא מביא את האני מאמין שלו. הוא איש המקצוע. זה הכבוד שלו, הרזומה שלו והמשכורת גם כן שלו.

וכן, גם זימון מהבית הוא לא פסול בעיני. המאמן מאמין בשחקן הזה, גם אם הוא לא הכי בכושר או אין לו את הדריבל הטוב ביותר. למה? זו העבודה שלו. והז’יטונים שהוא מהמר עליהם הם שלו. אתה יכול לצעוק מהכורסא, כל עוד אתה מבין כמה זה לא רציני. לא קופמן, לא שליימה ולא פרימו ייאבדו את מקום העבודה שלהם כשהוא ייכשל (הם אמורים לאבד אותו בעיניי הרבה הרבה קודם – אבל זה דיון אחר), אלא זה הוא, מול האני מאמין שלו והמעסיקים שלו.

תנו לו לעבוד. כן, כמו שהוא רוצה

אלישע לוי נבחרת ישראל
קרדיט לדף הפייסבוק הרשמי של ההתאחדות לכדורגל בישראל – The Israel Football Association
 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!