אחת האסכולות הפופולריות בקרב חלק מאוהדי הכדורגל טוענת שאין מה להתרשם ממאמנים שזכו באליפות עם קבוצות עתירות ממון.

כלומר: פפ גווארדיולה (הדוגמה הבולטת שנוטים להיצמד אליה) או כל אחד אחר שלקח אליפות עם ריאל מדריד, ברצלונה, באיירן מינכן, פריס סן ז'רמן ויובנטוס, הוא בעצם עוד מאמן שפשוט נקלע לסיטואציה נוחה ומהנה. ובלשון עממית יותר "שים אותי על הקווים והם לוקחים אליפות".

ומה עם הצד השני של המטבע? האם זכייה באליפות עם קבוצה מפתיעה היא ערובה לכך שהמאמן הוא טוב? גאון? אדיר ובטוח יכול להצליח במקומות אחרים? אולי. אבל כמו שהסיפורים של המאמנים הבאים יכולים להעיד, זכייה באליפות היסטורית עם קבוצה קטנה או יחסית נחותה לעומת יריבותיה אינה מבטיחה הצלחה כלשהי בעתיד.

התמקדתי במאמנים של האלופות הנדירות בעשור האחרון בחמש הליגות הגדולות של אירופה, כאלה ששברו מגמה או סתם חרגו ממנה לעונה אחת או שתיים: לסטר באנגליה, אתלטיקו מדריד בספרד (למרות שזה לא ממש מועדון קטן), דורטמונד בגרמניה (כנ"ל), וליל, מונאקו ומונפלייה בצרפת.

המשיך טוב…

מאמנים שאחרי האליפות הסנסציונית לא הידרדרו להם למקומות קצת פחות נחשבים, או פינות נידחות וחשוכות בכדורגל האירופי.

דייגו סימאונה, אתלטיקו מדריד (2014)

בניגוד לראניירי, הציפיות מסימאונה היו גבוהות (יחסית, בהתחשב ששני המקומות הראשונים בספרד שמורים לשתי קבוצות בד"כ). הוא ענה על כולן, והרבה מעבר.

גביע ב-2013 על הראש של ז'וזה מוריניו וריאל מדריד, שני גביעי ליגה אירופית (2012, 2018), שני הפסדים בגמר האלופות (שוב ריאל מדריד, 2014 ו-2016) וגולת הכותרת: אליפות ב-2014, האליפות הראשונה של אתלטיקו מאז 1996 (עם סימאונה כשחקן), כשאת משחק סיום העונה צולחת אתלטיקו בנואו קאמפ.

ברצלונה הייתה זקוקה לניצחון כדי לזכות באליפות וגם כבשה ראשונה, אבל אתלטיקו, שגם הדיחה את ברצלונה מליגת האלופות ברבע הגמר כמה חודשים קודם לכן, כבשה (דייגו גודין) והחזיקה מעמד ב-40 הדקות שנותרו.

כאמור, היה לא רע בכלל לסימאונה ואתלטיקו ביחד מאז, למרות שמועות מדי פעם שקשרו את המאמן הארגנטיני למועדונים אחרים. שלוש פעמים במקום השלישי ובשנתיים האחרונות מקום שני. עם האיצטדיון החדש, העוצמה הכלכלית הנבנית והפתיחה של העונה הזו בזמן שברצלונה וריאל מגמגמות, אליפות שנייה בתוך עשור, דבר שלא קרה לאתלטיקו מאז שנות ה-70, נשמע כמו אופציה ריאלית לחלוטין.

יורגן קלופ, דורטמונד (2011, 2012)

היחיד ברשימה שהוביל את הקבוצה שלו לא לאליפות אחת אלא לשתיים, גב אל גב.

מ-1994 ועד היום, היו רק שני מקרים בהם עברו שתי עונות שלמות בלי שבאיירן מינכן תיקח אליפות. הראשון – דורטמונד של אוטמאר היצפלד שזכתה באליפויות של 1995 ו-1996, ושנה אח"כ זכתה בליגת האלופות (גמר מול יובנטוס). המקרה השני: דורטמונד, שוב, הפעם של קלופ, עם סגנון קצת יותר מסחרר, עם האליפויות ב-2011 ו-2012. כמו דורטמונד של שנות ה-90, אחרי שתי האליפויות הגיעה ריצה לגמר ליגת האלופות. הפעם, דורטמונד וקלופ הפסידו ל… באיירן מינכן של יופ היינקס.

אחרי השיא הגיעה דעיכה, שהרבה ממנה קשורה לשחקנים שדורטמונד איבדה די במהירות, כשמריו גצה ורוברט לבנדובסקי (עזבו לבאיירן מינכן) היהלומים העיקריים שנעלמו מהכתר. קלופ עזב בסיום עונת 2014-5. למרות שקשרו אותו ללא מעט קבוצות – ארסנל, ריאל מדריד ועוד, קלופ התגלגל אל ליברפול בתחילת עונת 2015-6, כשהרומן עם ברנדן רודג'רס הסתיים.

 

ומאז? קלופ לא החזיר את תואר האליפות לאנפילד. הבצורת נמשכת מאז 1990. אבל חיוכים, סטייל, גם כוכבים והמון המון ניצחונות כן הגיעו. את העונה הראשונה של קלופ ליברפול סיימה בהפסד לסביליה בגמר הליגה האירופית. משם, זה רק הלך והשתפר: סיום טופ 4 וחזרה לליגת האלופות, עוד סיום טופ 4 והגעה לגמר ליגת האלופות (עם הפסד כואב לריאל מדריד) ועונה שעברה שהייתה כמעט מושלמת. זכייה בליגת האלופות ששמה סוף לטענה שקלופ לוזר בגמרים, ועונה שוברת שיאים בליגה. לצערה של ליברפול, הייתה קבוצה ששברה שיאים בעצמה, וסיימה נקודה אחת מעל, מנצ'סטר סיטי.

משהו באמצע…

לא זכה באליפות, אבל לא בדיוק התרסק אחר כך.

רודי גארסיה, ליל (2011)

בגיל 47, גארסיה הוליך את ליל לאליפות הראשונה של המועדון מאז שנות ה-50 (שלישית בסה"כ), פסגה של תהליך שהחל שלוש שנים קודם לכן כשהתמנה למאמן קבוצה בה שיחק בשנות ה-80. זה לא היה רק התואר, זה היה הסגנון. ליל כונתה "ברצלונה של הצפון", כשהקבוצה מסיימת לפני מארסיי (האלופה היוצאת), ליון ופריס סן ז'רמן לא רק בנקודות אלא גם בשערים. עונה קודם לכן ליל גם סיימה עם הכי הרבה שערים בליגה, וגארסיה סומן כיהלום הנוצץ של המאמנים הצרפתים.

שנתיים אח"כ, כשליל מסיימת במקום השלישי והשישי (ובדרך גם מוכרת את אדן הזאר), גארסיה מונה למאמן רומא באיטליה. הפתיחה הייתה מהממת, עם 10 נצחונות רצופים. ההמשך היה פחות זוהר, אבל הקבוצה כן סיימה במקום השני, וקטעה את בצורת ליגת האלופות. עונה אח"כ גארסיה ורומא שוב סיימו במקום השני מאחורי יובנטוס, שוב בפער של 17 נקודות. העונה ההיא כללה אולי את הרגע הכי מפורסם של גארסיה באיטליה – תנועת הכינור כמחאה נגד שופט ששרק לפנדל לזכות יובנטוס, מה שזיכה אותו בהרחקה.

העונה השלישית ברומא התחילה נהדר והמשיכה גרוע, ובינואר גארסיה פוטר. 9 חודשים אח"כ הוא חתם על חוזה לשלוש שנים עם מארסיי. חזרה בצרפת, גארסיה והאימפריה לשעבר לא היו נוראיים, אבל לא הצליחו לסיים מעל המקום הרביעי ובסיום עונת 2018-19, החוזה הסתיים ולא חודש.

 

המשיך קצת פחות טוב…

מאמנים שהעונות אחרי אותה אליפות נדירה לא היו טובות במיוחד.

קלאודיו ראניירי, לסטר (2016)

המקרה של ראניירי ולסטר הוא מיוחד. לא רק בגלל האליפות של השועלים שבאמת באה משומקום; גם בגלל המאמן. ראניירי, בניגוד לכמה מאמנים אחרים פה ברשימה, לא היה כוכב עולה בשמי אימון הכדורגל האירופי. שיאו, כביכול, היה הרבה מאחוריו. הוא היה בן 64 כשהתמנה לג'וב בלסטר, שמונה חודשים אחרי שפוטר מנבחרת יוון; תפקיד ממנו פוטר אחרי ארבעה חודשים וארבעה משחקים בלבד בתפקיד.

לא מעט גבות הורמו כשראניירי מונה לתפקיד. המחמאה הכי גדולה שנתנו לו הייתה שהוא אישיות נחמדה ונעימה, במיוחד ביחס למנג'ר הקודם, נייג'ל פירסון. אבל אנחנו יודעים איך זה הסתיים. טובים ממני כבר סיקרו את עונת הסינדרלה של לסטר, כזו שכמובן מיד אחריה נאמר "לא תהיה עוד עונה כזו".

גם עם כזה הישג, ראניירי לא הפך לחסין מפיטורים. עונת הירידה לקרקע כן לוותה בקמפיין ליגת אלופות לא רע בכלל, אבל בהסתבכות בתחתית ובסופו של דבר, פיטורים בפברואר, כשלסטר רק נקודה אחת מעל הקו האדום.

מאז, ראניירי לא זכה להצלחה אדירה: עונה אחת נשכחת עם נאנט, ניסיון לא מוצלח לאושש את פולהאם השוקעת בגיחה הקצרה שלה לפרמייר ליג, וככה לקינוח העונה שעברה, עוד כמה משחקים ברשות רומא. כרגע: בטלה. או פנסיה.

לאונרדו ז'ארדים, מונאקו (2017)

קשה לקטלג את הסיפור של ז'ארדים. שתי עונות מוצלחות עם מונאקו בזמן שעניין האליפות די נעול לכיוון של פ.ס.ז', ואז העונה המדהימה של 2016-7, עם קבוצה שכללה את קיליאן אמבפה, פלקאו, תומאס למאר, ברנארדו סילבה, בנג'מין מנדי, ז'ואו מוטיניו, פאביניו ועוד ועוד. בפריז כנראה עוד היו בטראומה מהעזיבה של זלאטן לאנגליה (שבעצם שם באור די מגוחך את הפרויקט הקטארי, שלא לקח אליפות בלי זלאטן עד 2018). החבר'ה של ז'ארדים לקחו אליפות עם 3 הפסדים בלבד, כולל 12 נצחונות רצופים לסיום העונה. בונוס: חצי גמר ליגת האלופות כשמדיחים את דורטמונד ומנצ'סטר סיטי על הדרך.

את העונה אח"כ מונאקו התחילה עם קצת פחות כוכבים (אמבפה, סילבה, מנדי ועוד…), אבל סיימה במקום ה-2. אף אחד לא בא בתלונות אל ז'ארדים. אבל מכירת החיסול המשיכה גם בקיץ שאחרי. ז'ארדים פספס (אולי) הזדמנות להתמנות לריאל מדריד או כמה קבוצות גדולות אחרות, פתח את העונה עם מונאקו ופוטר באוקטובר אחרי פתיחה קטסטרופלית. תיירי הנרי בא במקומו, היה זוועה גם כן, וז'ארדים חזר כבר בינואר. את העונה הזו מונאקו בינתיים לא פותחת טוב, מבלה לה במקום ה-19.

רנה ז'יראר, מונפלייה (2012)

יחד עם לסטר, האליפות שבמבט לאחור נראית הכי פחות קשורה ליקום. ז'יראר הוליך חבורה שכללה את אוליביה ז'ירו, יונס בלהנדה, סולימן קמארה ועוד לא מעט שמות שלא ממש אומרים לרובנו יותר מדי. כמה רחוק? לאליפות צרפת. הראשונה ויחידה בהיסטוריה של מונפלייה, משאירים מאחור את המיליונים הרבים של פריז, שהייתה צריכה עוד הרבה יותר מיליונים וגם זלאטן אחד כדי סוף סוף להשתלט על הליגה בצרפת.

ז'יראר? הוא החליף את גארסיה בליל ולא החזיק שם יותר מדי. הוא עבר לנאנט, שם אימן למשך כמה חודשים בודדים. הג'וב האחרון היה ב-וידאד קזבלנקה המרוקאית, גם שם לא החזיק יותר מכמה חודשים.