לא צריך להיות מעריץ שרוף של מאיר טפירו כדי לחוש את הצביטה בלב, כששחקן כמוהו מודיע על פרישה. אין ספור סלי ניצחונות, ווינריות, נשמה והתמדה, הפכו אותו לאחד השחקנים הנערצים והמוערכים ביותר בשני העשורים האחרונים. שחקן שכל אחד היה רוצה בקבוצה שלו ברגעי האמת, מי שייקח את הזריקות המכריעות בלי לחשוש וגם סביר להניח שיקלע אותם.  הישראלי עם 7 טריפל דאבל בקריירה, האיש שהחזיק את נבחרת ישראל עם הראש מעל המים כמעט עשור שלם לבדו וזה שנתן לאוהדים שלו, בכל קבוצה בה שיחק, את הרגעים המתוקים ביותר.

ובכל זאת, עם גביע מדינה אחד בלבד בישראל ואחד בצרפת, טפירו ייזכר, לפחות בעיני, כראש השועלים. שחקן קלאץ' ענק, אבל לגמור קריירה כזו בלי אליפות אחת לפחות, זו תחושת החמצה. וזאת, כי עם כל הווינריות שלו, לא היה לו מזל להגיע לקבוצה גדולה באמת, או להפוך קבוצה שלו לאחת כזו. לחוסר מזלו הוא התחיל את הקריירה שלו מיד לאחר איבוד האליפות של מכבי ב-1993, מה שאומר שאת 10-15 השנים שלאחריה, הוא ראה את מכבי שולטת ללא עוררין. בשנים הכי טובות שלו, מכבי לקחה אליפויות אירופה והשתעשעה בליגה המקומית בימי פיני גרשון, פארקר, באסטון ושאר החברייא. הכי קרוב לחלום, הגיע מאיר ב-2007, עם עבירה חמישית מפוקפקת, דמעות בשידור חי מול השופט ופארגו אחד. כשמכבי התחילה לאבד אליפויות על בסיס קבוע, טפירו משום מה אף פעם לא היה שם. לא בחולון, לא בחיפה, לא בגלבוע ולא בהפועל ירושלים.

וזה בדיוק מסוג השחקנים, שייזכרו בפני עצמם. לא כמזוהים עם קבוצה, לא בתארים בהם זכו, אלא כשחקנים בפני עצמם, עם רגעי האושר הקטנים האלה שסיפקו לנו, עם הנשמה הגדולה והמנהיגות והאחריות. יש בו אהבה, גם אם היא לא תמיד תנצח. אני, כחובב כדורסל, כבר מתגעגע.