משהו מוזר עובר עליי לאחרונה. אני אוהד הפועל באר-שבע הרבה שנים, משהו כמו 23. לאורך רוב הזמן הזה היינו קבוצה מאוד פושרת במושגים של ליגה ישראלית, נעים בין מקום שלישי בליגה הראשונה לבין כמה עונות בצמרת הליגה השנייה, תקציב נמוך, מגרש מחורבן, ארגוני אוהדים שקמים ונופלים.

סה"כ היה כיף, השאיפה הייתה תמיד או לטווח הקצר – לעבור עוד שלב בגביע, לא להתבזות מול אחת הגדולות, או להימנע מירידת ליגה. אני זוכר את עצמי בעונות שבהן סיימנו באזור המקום התשיעי בליגה נהנה כל משחק מחדש ומתייחס לכל משחק חסר חשיבות (הרי אנחנו לא קרובים לירידת ליגה וגם לא למקום באירופה) כעולם ומלואו.

ואז השתפרנו. אלונה, מלכת המדבר, רכשה את הקבוצה ואמנם לקח קצת זמן להגיע למעלה, אבל ראינו את השיפור לכל אורך הדרך. פתאום שחקנים יותר רציניים התחילו להגיע לדרום, הקהל ביצע קפיצת מדרגה ומקהל מתלונן הפך למעודד, הארגון (על גלגוליו) התחיל להרים תפאורות מרשימות (ואני לא מדבר רק על ימי טרנר). יום בהיר אחד מצאנו את עצמנו עם סגל שכולל את מאור בוזגלו, אליניב ברדה, מאור מליקסון, שלומי ארבייטמן, ג'ון אוגו, אובידיו הובאן, וויליאם סוארז ואוסטין אג'ידה – כולם שחקנים מהשורה הראשונה בליגת העל באותה תקופה,

מה הולך פה?!

משם הכל היסטוריה. בכר וטוני הגיעו, עברנו לטרנר, עשינו 3 שנים שלא חלמנו עליהן והפכנו מקבוצה קטנה לכזאת שמדגדגת את "מועדון ארבעת הגדולות" של הכדורגל שלנו. אבל עם ההצלחה בא שינוי מסוים בהסתכלות.

פתאום עונה של מקום רביעי כבר לא מרגשת, להעפיל לאירופה (דבר שעד לפני כמה שנים היה בגדר חלום רחוק ואני נמנע מלהזכיר מה קרה בעונות שכן שיחקנו שם) זו מטרה משעממת, ברגע שאבד הסיכוי לאליפות אנחנו מכריזים על המאמן הכי גדול שדרך פה ככישלון ומתים כבר לדפדף לקיץ ולחלום על הוואקמה או האוגו הבאים שיגיעו רק כדי שבסוף יביאו לנו את ז'וליאן סטו. נכנסנו למצב אוטומט, צפים אל העונה הבאה.

לא אכפת לי להפסיד לנס ציונה כי איזו משמעות מרחיקת לכת כבר יש לזה? הרי לא נסיים מתחת למקום חמישי וגם לא מעל השלישי, אולי נהיה באירופה ואולי לא – בכל מקרה אפשר להניח בסבירות גבוהה ששלב בתים לא נראה, אז אפילו משמעות כלכלית כבר לא בדיוק נשארה.

אז מה בעצם קרה פה? האם קפיצת המדרגה גורמת לי לאבד עניין בכל מה שהוא לא ריצה לאליפות? למה נהניתי מהקבוצה שלי הרבה יותר כשהיינו בתחתית מאשר בשנתיים האחרונות בהן אנחנו קרובים לצמרת? לא פעם מצאתי את עצמי העונה בטרנר בפיגור מתלבט עם עצמי עד כמה באמת חשוב לי שנשווה, אולי בעצם אני מעדיף שיוספי ודדיה יעלו מהספסל וישתפשפו גם אם זה אומר שנחטוף עוד גול או שניים, אולי אני בכלל אדיש למתרחש ומדחיק עוד עונה מאכזבת, אולי אני מבוגר מידי, לא יודע.

אני מניח שהתשובה לא נמצאת אצלי, אני מעט מידי זמן בצמרת ומעט מידי זמן מעבר לגיל 30 ועוד לא מעכל עד הסוף את המצב. אולי אוהדי מכבי חיפה או מכבי ת"א, שעברו גם הם עשורים חלשים לא כל כך מזמן, ידעו לנתח יותר טוב את המצב, אבל דבר אחד אני כן יודע – אני מחפש את אותו אושר שהציף אותי בעבר כשרמי אליהו מבקיע מפנדל דרדל'ה במשחק חסר משמעות. לא רוצה לצוף יותר.