// נכתב על ידי זיו להבי מבלוג הספורט נתחזק בינואר
מי האידיוט. מי האידיוט שנתן לאדם כמוני, אנגלית משובשת בפיו וחוסר ניסיון תיירותי במזוודתו, לצאת למסע הזה. מסתבר שאנחנו חיים בעולם בו, שימו לב, כל אדם יכול פשוט לקפוץ על המטוס הראשון שהוא רואה ולעופף מעבר לגבולות המדינה. ככה. בלי שאלות, בלי בחינה באנגלית, Unseen, כלום. וככה, מצאתי את עצמי יושב לילה אחרי לילה ומחבר לי טיסה לטיסה, בין בתי מלון, אכסניות ומשחקים, ומרכיב לעצמי טיול כדורגל אירופי. כסף לא היווה שיקול – ותודה לצה"ל על מענק השחרור הנאה. המטרה הייתה לתפוס כמה שיותר משחקי כדורגל טובים באירופה בכמה שפחות זמן, והתקופה הזאת – על מחזורי הצ'מפיונס והליגות השונות שבה, נבחרה כמתאימה ביותר.
שיט. זה הדבר היחיד שהדהד לי בראש, חוזר על עצמו שוב ושוב וממלא את כל נפח התודעה שלי, ברגע שהמטוס החל לעזוב את הקרקע ונשאר בו רק הצוות הטורקי של חברת "פגסוס". את תדריך הבטיחות אני כמובן לא מצליח לפענח, על האנגלית הקצבית שלו והמבטא הטורקי. במקום זה אני מסתפק בלהסתכל על תנועות הידיים של הדיילים ולהתפלל שלא אצטרך לדעת מה עושים במצב חירום, בזמן שהמטוס משקיף מלמעלה על לוד ועושה דרכו לאיסטנבול.
בכלל, מאוד מצחיק העניין הזה. איך הצוהר לכל פלאי תבל, אל נופים מדהימים, שפות עשירות, מאכלים מגוונים ותרבויות עתיקות, הוא דווקא העיר לוד. מדינת ישראל בעצם אומרת לך "גבר, עזוב אותך מהדיוטי פרי ומגילוי עולמות אחרים. מה אתה מחפש בחוץ? יש לנו את פאקינג לוד". זה עובד גם לכיוון ההפוך: כשתיירים יגיעו לארץ, הם לא יראו את החופים המשגעים של תל-אביב, את הקונטרסט בין המדבר המדהים שבנגב להרים הירוקים שבצפון, אלא את לוד, על אפרוריותה וקו הרקיע המשמים שלה.
מצד שני- אולי זה בדיוק העניין. אולי זו בעצם פנייה לישראלים החוזרים מחו"ל. מן הכרזה כזאת שנועדה להרגיע: זהו, אתם בבית. כמו לראות את מוראד אבו-ענזה כובש במחזור יום שישי של הליגה הלאומית. כי אחרי הנוף, הכדורגל הקצבי, המלונות המפנקים והאוכל המצוין, מספיקה הצצה חטופה אל קו הרקיע הלודאי כדי להבין שאתה בבית. אז לוד – עוד ניפגש!
ולא שאח"כ זה היה יותר קל: עם אוברוויט במזוודה ובתיק הגב, ממנו הצלחתי להתחמק בזכות דיילת נחמדה במיוחד, שגם סידרה מזור לרגליי הארוכות עם מקום ליד יציאת החירום, עליתי אל המטוס. כשהתאחדתי עם כבודתי במדריד, לא יכולתי לשים לב שאחד מגלגלי המזוודה נשבר ופסעתי אל תחנת המטרו שבשדה התעופה בראחאס. תורים ארוכים אך שקטים ומנומסים אל המכונות האוטומטיות בהן קונים כרטיס, ובתוך שעה וחצי פלוס שיחה ארוכה על כדורגל ותרבות ספורט עם מקומיים הגעתי אל תחנת המטרו "פיראמידאס". כבר בהכנות שערכתי לטיול בארץ ביררתי כמובן את נושא ההעברות. ההליכה הצפויה לי מתחנת המטרו ועד למלון הייתה אמורה להיות בת חמש דקות בלבד, אלא שאז גיליתי אודות גלגל המזוודה הסורר. וכך, מה שהייתה אמורה להיות הליכה נעימה לצילו של אצטדיון ה"ויסנטה קלדרון", הפכה למסע כומתה מפרך, כשבתפקיד האלונקה – מזוודה בת 30 קילו. כעבור 25 דקות, מתנשף ומזיע הגעתי אל מלון ה"ריביירה דל מנזאראנס", שנמצא ממש 700 מטרים ממבצרה של "אתלטי". כשבטלוויזיה ערוץ ספורט ספרדי, קץ יומי הראשון כתייר בבירת ספרד.
מוקדם בבוקר התעוררתי והחלטתי לנצל את היום החופשי כדי לתור את העיר. קפצתי לחנות אופניים קרובה ושכרתי לי זוג, כשהיעד הראשון היה אותו אחד שמשך אותי לעיר מלכתחילה – אצטדיון ה"ויסנטה קלדרון". למרות שהתקיים אימון ערב באצטדיון, צ'ולו לא מאמין באובר פתיחות לתקשורת ולאוהדים והאימון לא היה פתוח לקהל. בהעדר ברירה אחרת, עברתי להתרשם מחנות המזכרות. באופן מפתיע, החולצה הנמכרת ביותר וזו שמוצגת לראווה היא לא של אנטואן גריזמן, החלוץ הצרפתי וכוכב הקבוצה, אלא החולצה מספר 8 של לואיס אראגונס – המאמן המיתולוגי של המועדון שנפטר בשנת 2014. אין ספק – אתלטיקו יודעת לעשות כבוד לסמלים שלה.