לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה

"בנייה מחדש" זה רעיון מלהיב. אין דבר יותר כיף מלחשוב על מחיקה מוחלטת של כישלון כדי לבנות ממנו קבוצה בריאה ומתפקדת. זאת גם כנראה הסיבה שאנחנו שומעים הבטחות כאלה מקבוצות שונות לא מעט פעמים. זה מלהיב את האוהדים, שמדמיינים את הכוכבים החדשים שיגיעו ויחליפו את הישנים, זה מלהיב את העיתונאים, שמדמיינים את השינוים הגדולים שהם עומדים לסקר, זה מלהיב את כולם.

אבל יש דבר אחד שחשוב לגבי בנייה מחדש: היא דורשת הקרבה, היא דורשת בנייה של דבר חדש על חשבון דבר ישן. אם ניקח לדוגמא את תהליך הבנייה מחדש בNBA, עולם שבו זה הרבה יותר נפוץ, מה עושים שם בעצם? לוקחים את כל השחקנים הטובים עם החוזים הגבוהים ונפטרים מהם תמורת נכסים כמו בחירות דראפט, שחקנים צעירים שיעלו את הערך שלהם בעתיד או חוזים נמוכים שאפשר יהיה לסחור איתם בקלות בהמשך, במילים אחרות: מוותרים על הצלחה בטווח הקרוב כדי לייצר הצלחה בטווח הרחוק. בנייה מחדש דורשת סיכון והימור על העתיד ולא להישאר איפה שבטוח, נשמע טריוויאלי? אז זהו, שלא לכולם.

באיירן מינכן, ברצלונה, סוארס
Credit to "UEFA Champions League" Facebook page

***

כבר קרוב לחודש שבהנהלת ברצלונה מפמפמים על בנייה מחדש של פרויקט חדש בקבוצה. מאז התבוסה ההיסטורית לבאיירן מינכן ברבע גמר ליגת האלופות אנחנו שומעים דיבורים על שינוי פני הקבוצה מן הקצה אל הקצה ושדברים לא ישארו כמו שהם. האם באמת כך קרה? בואו נבדוק.

נסתכל על מה שברצלונה עשתה הקיץ, נתעלם בטור הזה מעסקת ארתור-פיאניץ', כי היא נחתמה לפני כל הדיבורים על הבנייה מחדש, הנה השחקנים שעזבו את ברצלונה הקיץ:

איוון ראקיטיץ' לסביליה תמורת 1.5 מיליון יורו.

נלסון סמדו לוולבס תמורת 35 מיליון יורו.

ארתורו וידאל לאינטר בחינם.

לואיס סוארס לאתלטיקו מדריד בחינם.

(כמובן שכל המחירים יכולים להשתנות בהתאם לבונוסים שנחתמו בעסקה, אבל הרעיון ברור).

העסקה של סמדו נראית מאוד הגיונית לתהליך של בנייה מחדש. המגן בן ה26 נמכר תמורת סכום נאה ויגיע במקומו (כנראה) מגן צעיר ומבטיח (וזול), כמו סרג'יניו דסט מאייאקס או מקס אארונס מנוריץ' שמועמדים בימים האחרונים. 

שלוש העזיבות האחרות גם עושות סוג של הגיון בתהליך בנייה מחדש, מדובר בשלושה שחקנים מבוגרים (ראקיטיץ' בן 32, וידאל וסוארס בני 33) שלוקחים את המקום בהרכב לשחקנים צעירים ומקבלים שכר מאוד גבוה ביחס לתרומה המקצועית שלהם בעונה האחרונה, מאוד הגיוני להיפטר מהם, יש רק בעיה אחת: הם עזבו בלי שום תמורה! וידאל וסוארס עזבו בחינם וראקיטיץ' עזב תמורת הסכום שמכבי חיפה דורשת עבור ירדן שועה. בבנייה מחדש לא חשוב רק להיפטר מהשחקנים, אלא גם מה שמקבלים עבורם. בברצלונה חולמים על שחקנים חדשים כמו ממפיס דפאי, ג'יני ווינאלדום ואריק גרסיה, אבל מתקשים למצוא איך לשלם עבורם, לשחרר שחקנים בחינם לא יהפוך את זה לקל יותר.

 

אז למה בברצלונה שיחררו אותם בחינם? ובכן, כי כבר חודש אנחנו שומעים על הרצון של המועדון להיפטר מהם. אנחנו שומעים את זה מהעיתונים שמדבררים את ההנהלה, אנחנו שומעים את זה אפילו מהנשיא עצמו. כשקבוצה כמו אתלטיקו באה במשא ומתן עם ברצלונה על לואיס סוארס היא יודעת שיותר חשוב להנהלת בארסה להיפטר ממנו מאשר שלאתלטיקו אכפת להשיג אותו, זה שם את ברצלונה בעמדת חסרון בכל משא ומתן. אז למה היא עושה את זה? זאת שאלה טובה, תזכרו אותה, אנחנו נחזור אליה אחר כך.

אבל זאת לא הבעיה היחידה כשמסתכלים על מה שברצלונה עשתה בקיץ האחרון, בארסה הבטיחה "שינוי של פני הקבוצה", אבל כשמסתכלים על מה שעשתה, היא נפטרה מ4 שחקנים סך הכל. נכון, 3 מתוכם הם שחקני הרכב, אבל בסופו של יום, כשמסתכלים על בארסה מודל 2020/21, היא לא תהיה שונה משמעותית מבארסה מודל 2019/20. וזה לא שאין מה לשנות. בעונה שעברה ברצלונה הייתה הקבוצה עם הסגל הכי מבוגר בליגת האלופות וההרכב שפתח מול באיירן הוא הרכב הכי מבוגר שפתח בתולדות ליגת האלופות! ברצלונה מלאה בשחקנים מבוגרים שעברו את השיא: ג'רארד פיקה עדיין שחקן הרכב, למרות קצב מרשים של טעות למשחק, סרחיו בוסקטס כבר ממש לא הקשר האחורי האדיר שהיה וגם ג'ורדי אלבה מאז משחק הקריסה נגד ליברפול באנפילד די איבד את זה. וזאת הבעיה השנייה בקיץ של בירת קטלוניה: למועדון אין בעיה לגעת בשחקנים שנמצאים יחסית מעט שנים בקבוצה, אבל מפחד לגעת בשחקנים הוותיקים, למרות שהם חייבים החלפה. למה? גם לזה נגיע בהמשך.

הבעיה השלישית בקיץ של ברצלונה קשורה במה שכתבתי בתחילת הטור: בנייה מחדש דורשת הקרבה של העתיד בטווח הקרוב. ברצלונה לא הקריבה כלום בקיץ, היא ניסתה להישאר על הצד הכי בטוח שיש, אבל בעצם לא הצליחה להרוויח מזה כלום. בהימור צריך לסכן, אפשר להפסיד אבל אפשר גם להרוויח בגדול, ובארסה יכלה להרוויח מעסקה שהיא לא עשתה הקיץ: עסקת ליאו מסי. הרי בארסה יכלה למכור שחקן שלא רוצה להישאר תמורת 100-200 מיליון יורו ולא רק זה, מבחינת שכר מסי עולה לבארסה 100 מיליון יורו בשנה! אז נכון, מכירת מסי הייתה פוגעת בבארסה מקצועית בצורה אנושה בעונה הקרובה, אבל מצד שני היה לה ביד 300 מיליון יורו שהיא יכולה לבנות איתה קבוצה חדשה, וזה כבר הרבה יותר קל.

פיקה, בוסקטס, ברצלונה
Credit to "FC Barcelona" Facebook page

 

אז הנה, סוף סוף הגענו לשאלה הגדולה מכולן: למה בארסה נכנסה מלכתחילה לבעיות האלה? מה השתבש שם? התשובה נעוצה בבסיס של המועדון הזה: מדובר במועדון דמוקרטי. כן, בניגוד למועדונים האחרים שהנשיא הוא בדרך כלל הבעלים של הקבוצה או נבחר על ידי בעלי המניות, בבארסה הנשיא נבחר כל 5 שנים בהצבעה דמוקרטית על ידי האוהדים, וכמו בכל מקום שיש דמוקרטיה יש גם פוליטיקה, וכמו בכל מקום שיש פוליטיקה גם פה לנשיא יותר חשוב איך הוא או ממשיכי דרכו יבחרו בבחירות הבאות יותר מאשר הניהול עצמו. ונכון, ההגיון מאחורי השיטה הזאת היא שלאוהדים הכי אכפת מהמועדון ולכן הכי הגיוני שהם יבחרו מי ינהל אותו, אבל הבעיה שזה שלאוהדים אמנם הכי אכפת מהמועדון, אבל זה לא אומר שהם יודעים מה הכי טוב בשבילו. למעשה, בניגוד לבעלים או דירקטוריון שאכפת להם רק מדבר אחד: איך הצלחת הקבוצה משפרת את מצבם הכלכלי, לאוהדים הרבה יותר קל לשקר בעזרת הטלת האשמה על אחרים ומסרים מעורפלים כמו "ערכים" ו"מורשת". בטח ובטח אם מתייחסים למצב הנוכחי של בארסה בו הנשיא ג'וזפ מריה ברתומאו נמצא בשנה האחרונה לנשיאותו. הדבר שהכי חשוב לו כרגע זה להבין איך ממשיך דרכו יזכה בבחירות.

כל מה שבארסה עשתה הקיץ היה בעצם אקט פוליטי יותר מאשר ניסיון לשנות את הקבוצה: ברתומאו הכריז על בנייה מחדש כי זה מה שהאוהדים רצו לשמוע, זה לא משנה שהוא הביא מנהל ספורטיבי חמישי(!)  בחמש השנים האחרונות וגם לא שזה פגע ביכולת של בארסה למכור שחקנים ברווח, אלא פשוט כי זה העלה לו כמה אחוזי תמיכה. זאת גם הסיבה שהוא לא נגע בכלל בשחקנים הוותיקים, הרי מדובר בשחקנים אהובים ומקושרים שלא יעזבו בלי ליצור כמה שריפות שיהיה קשה לכבות אחר כך, ובכלל, אוהדים אוהבים שחקני בית וכל עוד הם נשארים זה נראה טוב תקשורתית. זה גם למה הוא כל כך פחד מהאפשרות שמסי יעזוב. האוהדים יכעסו וחוסר הצלחה בטווח הקרוב נראה רע מאוד, מי בכלל מבטיח שהוא ישאר לטווח הרחוק?

 

וזה לא רק ברתומיאו עצמו. גם מועמד האופוזיציה הבכיר, ויקטור פונט, מנסה לנגן על רגשי האוהדים: כל הזמן הוא מדבר על שחקני בית, כדורגל אטרקטיבי ובעיקר על חזרה של צ'אבי לעמדת המאמן. הוא כל כך מתעקש על זה שהוא אפילו אמר שגם אם קומאן ייתן עונה טובה הוא יפטר אותו ויביא את צ'אבי במקום. התעקשות טיפה תמוהה מבחינה מקצועית על מאמן שאימן עונה אחת בלבד וגם היא בקטאר, לא?

וזאת הבעיה של בארסה. בתקופות כהונה קצרות אי אפשר לייצר פרויקט לטווח ארוך. כשצריך לשאת חן בעיניי האוהדים אי אפשר להקריב כלום. וכך ברצלונה תקועה בבור שהיא לא מסוגלת לצאת ממנו, וכל שנה הוא רק נהיה יותר עמוק.

ברתומאו, נשיא ברצלונה, יחד עם ג'ורדי קרויף, ישתפו פעולה בעונה הבאה (קרדיט Jordi Cruyff Twitter Page)
ברתומאו, נשיא ברצלונה, יחד עם ג'ורדי קרויף (קרדיט Jordi Cruyff Twitter Page)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

 

אוהבים את מה שאנחנו עושים ורוצים לעזור?

תתמכו בנו

*כל תמיכה תעזור לנו לגוון ולשפר את התוכן ולצמוח