/מאת דור עמרם
אוהד ריאל מדריד אני, ככה התעוררתי יום אחד בגיל 12 לאחר שצפיתי במו עיני בראול הופך כדורגל לאומנות באיצטדיון הפארק דה פראנס נגד ולנסיה בגמר ליגת האלופות. לא פעם האהדה שלי לריאל שיבשה את דעותיי הכנות, לא פעם ניסיונות קוגנטיבים ניסו לייצר אצלי הסברים חליפים לסיבה שקבוצתי האהובה הושפלה פעם אחר פעם מול ברצלונה בתחילת העשור הנוכחי. מה לא סיפרתי לעצמי? על קונספירציות של אופ״א, של ראשי הליגה הספרדית, של שופטים באשר הם, איך כולם מנסים לעזור לבארסה להיות יותר גדולה ממה שהיא באמת.

השנים חלפו, הרוחות שסערו בלבי הספורטיבי נרגעו, ועם הזמן למדתי להסתכל על הדברים כפי שהם, ללא אג׳נדות או מניעים לא כשרים.
היום, כאוהד ריאל מדריד גאה ומושבע, אני עונה בביטחון לכל מי שמבקש את דעתי הכנה לשאלה מי היא הקבוצה הגדולה בהיסטוריה, ללא הסברים מפרכים וניתוחים סטטיסטיים, התשובה שלי לשאלה הזו כוללת חמש אותיות בלבד והיא: בארסה. אוהדי הספורט ברחבי העולם זכו לראות בחייהם את בארסה משחקת כדורגל, כמובן שבתור אוהד היריבה המושבעת אני זכיתי פחות, אך כפי שציינתי, אחרי הסערה, הכל יותר ברור.
 

אתמול, חזינו אולי ברגע הגדול ביותר שמשחק הכדורגל אי פעם סיפק, ובכל זאת, בבוקר לאחר המשחק התעוררתי עם תחושת מועקה נוראית. כל ניסיון להסביר את טענותיי ישמע כמו התמרמרות פתטית של אוהד קבוצה יריבה ממוצע, ולכן אמתין עד אשר תחלוף הסערה ויהיה בטוח לומר מילה פחות טובה על המשחק אתמול, עד אז, אמנע מלתת את דעתי על המשחק בו צפינו ברביעי ואבחר לעסוק דווקא במשחק בו צפינו לפני 11 שנים, בעיני, ההשלכות של אותו משחק לפני יותר מעשור הפכו אתמול לרלוונטיות מתמיד.

סטמפורד ברידג׳, עונת המשחקים 2005/6, שלב שמינית הגמר של ליגת האלופות הפגיש בין צ׳לסי לברצלונה למשחק הראשון בין השניים.  בהרכב ברצלונה פותח ילד ארגנטינאי בן 18 בשם ליאו מסי. במבט לאחור, אני חושב שאותו משחק הגדיר את בארסה כ-״בארסה״, זה שבישר על סדר עולמי חדש בכדורגל, כזה שבעתיד יעניק לאוהדי הכדורגל בעולם את החוויה הגדולה ביותר שיכלו לקבל ממשחק, או אפילו מספורט בכלל. ליאו מסי, שוב, אז רק בן 18, ניצח בגאון על תצוגת תכלית של ברצלונה וסחף את קבוצתו לניצחון חוץ יקר, אך לא זה היה הרגע המכונן אליו אני מכוון.

עונת 05/06 היא העונה בה התחלנו להבין באיזה שחקן גדול מדובר, כבר אז היה קל להבחין בפנומן שצומח לנו ממש מול העיניים. הדריבל, הזריזות, המסירות הבלתי אפשריות, השערים המכריעים, עצבי הברזל, רק בן 18, וכבר אין דומה לו, אך למרות זאת, את אותו משחק נגד צ׳לסי עיתונאי אנגליה ממש לא זוכרים לו לטובה. בדקה ה-36 סחט מסי כרטיס אדום שהונף לעבר אסייר דל הורנו אחרי התחזות ברורה מצידו של מסי, ובשביל האוהד הניטרלי זה לא היה מחזה נעים, על אחת כמה וכמה בשביל אוהד ריאל כמוני (ראוי לציין כי באותו משחק דל הורנו ניצל מכרטיס אדום בשלב מוקדם יותר אחרי עבירה גסה על- נכון- מסי). הייתה תחושה של שחצנות מבושמת במרמה בכל הנוגע לסגנון משחקו של מסי באותם שנים. השאלה שריחפה לפחות אצלי הייתה – מדוע? מדוע שחקן כל כך גדול, שמסוגל לעשות כאוות נפשו בכל רגע נתון במשחק צריך להתעסק במרמה? הלא מספיק לך כל כשרונך המהולל? חמדנות. לא הייתי יכול לתאר את סגנון המשחק שלו בצורה אחרת.

עיתונאי אנגליה לא ריחמו עליו ביום שלמחרת המשחק מול צ׳לסי. עשה רושם שאף אחד לא התעסק בהצגה של המאסטרו, כולם דיברו רק על דבר אחד – הכרטיס האדום שסחט במרמה. אני לא יודע איך מסי התייחס לביקורות שהופנו כלפיו על סגנונו כי מעולם לא שמעתי אותו נותן את דעתו בעניין, אך לא הייתי זקוק לשמוע אותו, הספיק לי לראות אותו. שלוש שנים לאחר אותו משחק ברצלונה רק הלכה וביססה את מעמדה כשליטה הבלעדית בכדורגל הספרדי בפרט והעולמי בכלל, אני לא באמת יודע כמה אחוזים לייחס למסי מתוך ההצלחה של ברצלונה, אך בואו נסכים כולנו על יחידת המידה ״המון״.
לעניות דעתי, חלק בלתי נפרד מהפיכתה של בארסה לקבוצה אדירה טמון בתהליך שעבר מסי מאז אותו משחק מול צ׳לסי. אני מניח שהביקורת חדרה אליו בשלב מסוים, הכוכבית הזו שהדביקו לו עיתונאי אנגליה על ההעפלה של בארסה על חשבון צ׳לסי ב-05/06 היא כוכבית שהוא החליט למחוק, וכך גם עשה. אני בכנות לא זוכר מתי בפעם האחרונה ניסה מסי להתל בשופט או לסחוט עבירה שלא בצדק, זה לא אומר שזה לא קרה, אך העובדה כי אני לא מצליח להיזכר ברגע כזה בשנים האחרונות מבשרת כי מסי כנראה הבין עם הזמן שלשחקן כדורגל עמוס כישרון כמוהו, אין צורך בדרכים לא כשרות, ולימים, לא רק הפך לכדורגלן הטוב בהיסטוריה, אלא הפך למודל לחיקוי, אגדה אמיתית, סיפור כנגד כל הסיכויים, בלי שום כוכבית.

לפעמים אני תוהה איך הייתה נראית הקריירה של מסי או הארון של ברצלונה לו היה ממשיך בניסיונותיו להתל בשופטים כמו אותו לילה בסטמפורד ברידג׳, האם הוא היה נתפש כאליל? כקונצנזוס שהוא היום? בעיני התשובה היא ברורה – כמובן שלא.

שחקני הכדורגל הזכורים לנו כגדולים באמת היוו מודל לחיקוי גם ברגעים בהם הסטטיסטיקה לא לקחה חלק. כולנו נזכרים בשחקנים דוגמאת תיירי הנרי, אינייסטה, צ׳אבי, פויול, רונלדיניו וכו׳, את הכבוד למשחק למדנו להעריך כשהשחקנים הגדולים באמת ידעו להפגין אותו גם במגרש. אף אחד לא מושלם כמובן, לכולנו יש רגעים בהם אנו מתגאים בהם פחות, אך רשימת השחקנים אותה מניתי לפני מספר שורות, כולם בלי יוצא מן הכלל עונים להגדרה ״ג׳נטלמן״, וכמה כיף כשיש לך שחקנים כאלו בקבוצה, כמה הניצחון הוא מתוק כשהוא קורה, כשאתה יודע שאתה הכי טוב מסיבה אחת בלבד – כי אתה הטוב. וכשזה קורה, גם בברנבאו יריעו לשחקן ברצלונה.

סילחו לי קוראיי כי חטאתי. הבטחתי שלא אתעסק באופן ישיר במשחק המדהים בו צפינו אתמול, אך כפי שציינתי לכולנו יש רגעים בהם אנו מתגאים פחות.

ראיתי המון קווי דמיון בין אותו משחק בסטמפורד ברידג׳ שהפך את מסי לאגדה שאנו מכירים היום ולא יכולתי להימנע מהשוואה בין הופעתו של מסי מול צ׳לסי לזו של ניימאר מול פריז סנט ז׳רמן, האחראי הישיר לסנסציית ה-״3/7״ כפי שבחרתי להגדיר 3 שערים ב-7 דקות. השחקן השני המוכשר ביותר בעולם הפך את המרמה לאומנות. המוח הקוגניטיבי של מליוני אוהדי ברצלונה ופרשנים אינטרסטיים (כן אני אוהד ריאל, כן אני מבין את האבסורד) מסרב להשלים עם העובדה שהכוכב הגדול של אותו ערב בלתי נשכח מול פריז בשמינית גמר ליגת האלופות הוא שחקן שהפך את ההרגל המגונה ביותר בכדורגל לדרגת אמן.

בספורט יש חוקיות. אם נעמיק להשלכות הפסיכולוגיות של כיבוש אתגר תחת מגבלות, נגלה כי דווקא המגבלות והחוקים הם הם מה שהופכים את ההישג לכל כך מפואר. איך אפשר לפאר כאליל שחקן כדורגל שמרמה באופן שיטתי – קטונתי מלהבין. גם אני זז באי נוחות מול הטלוויזיה כשרונאלדו זורק עצמו ברחבה בעוד ניסיון מביך לסחוט פנדל. איני מעריך זאת כלל, אך איני מבין כלל איך אדם שמגלה אפס כבוד ליריביו ולחוקי המשחק בצורה כל כך בוטה זוכה לתהילת עולם.

מסי הוא השחקן הגדול ביותר בהיסטוריה (כמה קשה לי לכתוב זאת. באמת. פיזית. הגוף פשוט מתנגד) ואין לי ספק שאחת הסיבות המובהקות לכך היא העובדה כי זכה בתאריו בצדק, כל חשש לכוכביות נעלם בכל שנה שעברה מאז אותו משחק לפני 11 שנים מול צ׳לסי. גם ניימאר הוא גאון כדורגל, אף ניסיון לגניבת דעת לא יגבר על עובדה זו וסרטונים כמו המצורף מטה עושים עוול לשחקן הפנומנלי שהוא באמת, כזה שייזכר, אך לא תמיד לטובה,

<ובכך הוא יכול להאשים רק את עצמו.

***
ראול, הוא השחקן בזכותו התחלתי להתעניין בכדורגל, השחקן ההוגן בהיסטוריה.