כבר לא מתרגש

יש משחקים שחרוטים לי בזכרון לנצח

אני יכול בקלות לשחזר את חמשת השערים בנצחון ההיסטורי על אוסטריה, את הסלאלום בשער של אוחנה באוסטרליה (למה הוא לא בעט בראשון??) ואת שלושת הבישולים של רוני רוזנטל נגד צרפת לקול הצרחות של מאיר איינשטיין וניסיונות ההרגעה הכושלים של אבי רצון. אבל אני לא זוכר רק את המשחקים הגדולים, יש עוד הרבה זכרונות נפלאים. ההצגה של אבי נמני ב-2:1 הביתי על בולגריה, המבצע של בניון נגד שוויץ, המופע ההירואי של דודו אוואט נגד אירלנד וההופעה של בוני גינזבורג נגד קולומביה באיצטדיון ה”בארנקיה” המפוצץ שזיכתה אותו בציון 10 למרות שהפסדנו 1:0.

אבל איפושהו בדרך משהו נעלם. קשה לי להגיד שזה בגלל שהתבגרתי, מכיוון שאני עדיין לוקח ללב כל שער מצמק חסר חשיבות שמכבי שלי סופגת בדקה ה-91, אבל משהו באווירה השתנה. אני כבר לא סופר את הימים עד שהנבחרת תתכנס למחנה האימונים המסורתי, אני לא יודע מי הם השוערים שזומנו לסגל הנבחרת, אין לי את תחושת הלחץ המוכרת כשמתחיל המשחק ואני אפילו לא מתאכזב בסיום אלא בעיקר מתמקד בלוודא ששחקני הקבוצה שלי לא נפצעו במהלך המשימה הלאומית המיותרת.

כבר לא מתרגש
קרדיט לדף הפייסבוק “ההתאחדות לכדורגל בישראל – The Israel Football Association”

אז מה קרה? קשה לומר. זה כנראה אוסף של דברים. קודם כל, בטוח שיש קשר לחוסר ההישגיות. אם נבחרת ישראל של שנות ה-90 התמודדה ראש בראש עם האירופאים על מקום במשחקי פלייאוף, הרי שבקמפיינים האחרונים איבדנו סיכוי ממשי איפושהו באזור המחזור הרביעי וזה בטח לא הוסיף לתחושת הגאווה.

לחוסר ההישגיות יש להוסיף את היכולת הדלה. אף אחד לא יכול להגדיר אותי חסיד של אחד מפרשני הכדורגל הפחות איכותיים בארץ – שלמה שרף, אבל מאז עזיבתו את כס מאמן נבחרת ישראל, הנבחרת עברה, ועודנה עוברת, 16 שנים של כדורגל טקטי אשר לרוב מלווה בעודף דפנסיביות מבהיל, אשר נטול כל שמחת חיים ולמעשה הופך את הצפייה בנבחרת לקשה מנשוא. אז נכון שהיו רגעים משמחים בתקופת נילסן (אוי הרצוג), מאבק אמיתי עד הרגע האחרון בקדנציה האחרונה של גרנט (עשרות תוצאות תיקו) ואפילו תוצאה מלהיבה של 3:3 עם פורטוגל (מה הבעיה להעיף את הכדור החוצה בדקה 93?!), אבל אני אף פעם לא אשכח לאותו גרנט את ה-2:2 המחפיר מול מלטה ולגוטמן את משחק התיקו המביש מול וויילס בחוץ כשניסינו אולי פעמיים לעבור את החצי בכל המשחק. תפסיד לנבחרת עדיפה, אבל לפחות תנסה להניע כדור!

ואולי זה בכלל הרצון להתנער מחוסר האופי הבולט שדובק בשחקנינו כשהם לובשים את מדי הכחול הלבן. הרי למרות שהקבוצות הישראליות שלנו באירופה עשו מדי פעם הישגים יפים והצליחו לפעמים להשיג הישגים בזירה האירופאית, בנבחרת המחלות ידועות, אבל אף אחד לא מוצא להן פתרון. כל מצב נייח הוא שער, תמיד ננצח משחק אחד רק בשביל לצאת בהצהרות ואז להפסיד במשחק הבא, תמיד המאמנים יצוטטו כשהם אומרים ש”חייבים להצעיר את הנבחרת” ואז יזמנו סגל שלא עונה על האסטרטגיה הזאת ובסופו של דבר, כולנו יודעים שגם יגיע השער בדקה ה-90 שיסתום את הגולל על עוד קמפיין ויוציא את המבקרים לדרך כדי לשחוט את המאמן התורן.

לכל אלו יש להוסיף חוסר בולט בשירי עידוד עבריים, פגרות נבחרת שאף פעם לא מגיעות בזמן ומפחי נפש מול קפריסין, יוון, גאורגיה ועוד ועוד

אבל לא הכל אבוד. כמו כל אוהד ספורט, גם לי יש זכרון קצר ופטריוטיות מרובה. תנו לי הופעה חיובית מול איטליה וספרד, איזה נצחון חוץ באלבניה ולהימנע משערוריה נגד ליכטנשטיין ואני חוזר לעניינים עם רעל בעיניים וקריאות “ישראל מלחמה”. אז בבקשה ממך אלישע, תרגש אותי!

כבר לא מתרגש
תנו לי לנחש, אתם שרים עכשיו “אל אל ישראל”
קרדיט לדף הפייסבוק “נבחרת ישראל”
 
       
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!