ילדים רעים – תולדות הסכסוך

מי שמשדר תמונות של כמה עשרות קוראים יגאל יגאל יגאל עמיר, באמת לא מבין מאיפה זה בא להם וגם לא מבין איזה שירות עצום הוא עושה להם. כל מה שהם רוצים זה לעצבן שמאלנים. השידור זו ההצלחה שלהם.

הכל מתחיל בשנות ה-70 בערך. בית”ר מתבססת בליגה הלאומית מחד וימק”א הופך מקלט לכל המדוכאים והמורחקים בחברה הישראלית מאידך. במדינה בה אם לא היה לך פנקס אדום, היית אזרח סוג ב’, המשחקים של בית”ר היו המקום הכמעט יחיד בו יכולת להרגיש כמו בן אדם יחד עם עוד אלפים כמוך. זה סוד כוחה של בית”ר. לא רק קבוצה אלא תופעה חברתית, ביתה של ישראל השנייה, מלמיליאן, בגין, נוימן ומרידור. וכך גם בשנות ה-80 וה-90. מי שלא היה שם, לא יבין לעולם.

“אבל בהסתדרות” זה מה שהיו צועקים בתחילה. ההסתדרות, הפועל, השמאל, את כל אלה “מצווה” להשפיל ולהכאיב להם, שירגישו קצת מה עשו לאחרים. אבל הכח היה אצלם, אז רק דרך הכדורגל היה אפשר להחזיר להם. לחצי עם כמעט נוצרה זהות חברתית ולאומית חדשה.

ואז הצד השני החל לגנות את הקריאות. היי, זה מפריע להם? מצאנו מה מעצבן אותם. לא יפה לקרוא נגד ערבים? דווקא חפוטה ז”ל יקרא מוחמד מת וכולם יענו א-יו-יה. לא יפה לנהום לשחורים? דווקא כולם ינהמו למקאנקי ממכבי “הו-הו-הו”.אבל הכל נשאר בתוך האצטדיון. שום דבר לא יצא החוצה ומעבר להתפרקות המילולית בטדי, לא קרה כלום. ברבות השנים ושלטון הליכוד, גם רגשי הנחיתות הלכו ונעלמו וכמעט כל השירים, למעט “מוות לערבים” שגם הוא נעלם בסוף המילניום, כבר בקושי נשמעו. ואז עלה רבין לשלטון. פתאום הכל חזר, שוב אנחנו הדפוקים, שוב יש מול מי לקרוא ואת מי לעצבן. היצירתיות הייתה אז בשיאה. הנה כמה דוגמאות לרפרטואר של היציע המזרחי בשנות התשעים העליזות:

“התפללנו בחרמון, שימות חיים רמון, נתפלל גם בגולן, שתמות יעל דיין. אין גולן, אין כנרת, אין הסכם שלום (למנגינת אם תתנו לי כוס של יין).

ל,ל,ל,ל,אההה. ללללללאאהה, שאלוהים ייקח את לאה (רבין), לללאההה (לפי מנגינת ערב סגריר).

אלוהים לקח לנועה, את הסבא הראשון, אלוהים ייקח אינשאללה גם את איילה חסון (לפי על הדבש ועל העוקץ,  בזמן הסכם חברון אותו חשפה חסון ביומן).

ומה הנקודה שלי בכל זה? אתם הרי מכירים ויודעים שאני לא חלק מאלה (חוץ מלללאה. מודה, נגד מי שראיתי כמכשפה, הייתי שר). הנקודה היא שבקושי שמעתם על זה עד עכשיו ולא קרה לכם כלום. אז כמה אלפים מתפרקים בשירה שמגעילה אתכם בטדי, אז מה? יגאל עמיר לא היה אוהד בית”ר ולא איש ליכוד ולא הושפע מהשירים האלו בשום צורה. ולכן כשחושפים את זה, כשמשדרים את זה שוב ושוב, רק נותנים לחבר’ה האלה בדיוק את מה שהם רצו. כל הכבוד לערוץ הספורט, הפרחים מלה פמילייה בדרך.

ודבר חשוב לסיום. אחת התוצאות של רצח רבין, לצערי, הייתה ניסיון הדרה של ציבור שלם מכל תחום. רק ש-1995 היא לא ימי מפא”י והציבור הזה השיב מלחמה שערה. זה מה שנתן לביבי את בחירות 96, זה מה שגרם לשריקות הבוז בדקת הדומייה לרבין בחיפה וזה המקור לקריאות ליגאל עמיר.

אם חיפשתם הכאה על חטא, היא קיימת רק בנושא אחד. האווירה הזו הייתה כר פורה לצמיחתו של לה פמילייה. הרוב השפוי לא השכיל לסלק ולפרק את הארגון החולני הזה באיבו. בלה פמילייה לא שרים רק כדי לעשות דווקא. זה ארגון גזעני במהותו עם אג’נדה גזענית ומסוכנת ומזה רוב האוהדים בורחים. גם אלו ששרו בעבר. מי שחשף את זה כך, נתן ללה פמילייה רוח גבית מיותרת.

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!