שלושה מחזורים לסיום הליגה והגענו למשחק העונה. מקום ראשון נגד שני, שיויון בנקודות, סביר להניח שמי שתנצח תזכה באליפות ואנחנו (הפועל חיפה נערים) מתארחים בפתח תקווה של יוסי שבחון. אנחנו כולה קבוצת נערים בני 15 ובערך 500 צופים די אלימים מקיפים את המגרש. לכל אורך המשחק קיללו אותנו קללות שנכון לאותו היום לא ידעתי שקיימות בכלל. הקהל, איך לא, בחר להתמקד בשחקנים שלנו מהמגזר ובשחקן ממוצא אתיופי (שהיה הקפטן שלנו) שע"פ הקהל הפתח תקוואי ניתן להוציא אותו מאיזון בשל מוצאו (אמרה נוראית שזכורה לי עד היום). בנוסף, הם מצאו זמן להדביק עוד כמה קללות אישיות לכל שחקן ושחקן.

האווירה האלימה שהייתה קיימת ביציעים כמובן עשתה בשבילנו את העבודה, עלינו נחושים וניצחנו את המשחק בצורה הכי מתוקה שיש – 0:1 מגול רבע שעה לסיום המשחק. עם כיבוש השער כל השחקנים, כולל שחקני הספסל והצוות המקצועי, השתוללו משמחה והייתה מעין התפרצות רגשות, כאשר לא יכולנו שלא לעשות ערימת שחקנים ליד יציע אוהדי פ"ת וכשקמנו הבטנו בעיניים של כל האוהדים האלימים שלהם ופשוט חייכנו. התנועות שהם סימנו לנו עם הידיים זכורות לי מצוין בראש.

אלירן עטר קיבל צהוב אתמול במשחק הגביע מול קבוצת נעוריו בני יהודה בגלל שהוא רץ לקהל וסימן להם כאשר הוא מצביע על אוזנו שהוא לא שומע אותם לאחר שהוא שמע אותם היטב עד לאותו רגע. טוטו תמוז קיבל אדום לפני כמה שנים כאשר רץ לקהל של בית"ר ירושלים וסימן להם שקט לאחר שספג קריאות אישיות לאורך כל המשחק. הקהל בכל העולם לא בוחל באמצעים, מקלל שחקנים יריבים ועושה הכל בשביל להוציא את השחקנים מפוקוס ולדעתי אין שום פסול בכך ששחקן שזוכה לקללות צורמות במשך כל המשחק, חלקן לעיתים גזעניות, יחגוג שער בטירוף ויסמן לקהל "אני לא שומע אתכם " או "שבו בשקט". "שבו בשקט" למשל, אף פעם לא נראתה לי אמרה כזו מגונה, זה חלק מהמשחק ואם אני בתור אוהד הייתי מקלל את אמא של שחקן כל המשחק ובסוף הוא היה נותן גול ניצחון הייתי יושב בשקט ולא דורש מהשופט להוציא לו אדום אחרי ש-10,000 צופים קיללו את אשתו, ייחלו לאחותו סרטן ושהילדים שלו ידרסו במשך 90 דקות. שחקנים גדולים לוקחים את שריקות הבוז ושואבים מהם אנרגיה, אבל כאוהד מכבי חיפה, אני ממש אבין אם ערן לוי יבקיע שער נגד חיפה ויחגוג שער ניצחון מתוק בתנועת השתקה לקהל שלא מפסיק לקלל אותו (תופעה שלדעתי חצתה כל גבול אפשרי).

כמובן שאני לא מצדיק תנועות מגונות של שחקנים כלפי הקהל, אבל אני לא מאמין באמרה הזו ששחקן צריך לשמש דוגמא והוא צריך לדעת לחגוג בצניעות שער כנגד קהל עוין ואלים. כל זה בעיני חלק מטראש טוק סביר בין שחקנים ובין שחקנים לקהל. מילת המפתח בעניין היא מידתיות. קהל ביתי בדרך כלל יהיה עוין לקבוצה האורחת, השאלה היא באיזו מידה העוינות תהיה. בכל אופן התפרצות רגשות של שחקן היא לגיטימית בעיניי וכדאי שניתן לזה את הפרספקטיבה המתאימה.