חטא היוהרה

בשבת הקרובה בברלין יתקיים גמר ליגת האלופות, ברצלונה הנוצצת מצד אחד ויובנטוס המפתיעה מצד שני. אמנם 2 אימפריות, אבל אין ספק שאף אחד לא ציפה שהאיטלקים יגיעו למעמד הזה כבר השנה. למען הגילוי הנאות, אומר שאני אוהד את הגברת הזקנה והקשר הזה עם הכדורגל האיטלקי, ויובנטוס בפרט, נולד כבר במונדיאל 90 שנערך באיטליה. באותו מונדיאל, בניגוד להיום, הסקוודרה אזורה הציגו כדורגל אטרקטיבי בראשותו של הגאון רוברטו באג’ו והלב הענק של וולטר זנגה ופרנקו בארזי. כמובן שאסור לשכוח את התרומה של רוברטו דונאדוני ואת הבכי של טוטו סיקלאצי לאחר כל גול שהבקיע. בכלל, יש משהו מיוחד בכך שכל הבקעת גול של חלוץ איטלקי מלווה בבכי והתרגשות (ראה ערך סיקלאצי ואינזאגי).

עד לשלב חצי הגמר, האיטלקים ניצחו בכל המשחקים ולא ספגו אפילו שער אחד. הם היו בטוחים שגם בחצי הגמר הם הולכים לדלג בקלות מעל מראדונה וארגנטינה. בתור ילד זיהיתי סוג של בטחון עצמי מופרז במחשבה שאיטליה לא תוכל באמת להפסיד לארגנטינה האפורה. זה התחיל טוב. סיקלאצי, מלך שערי הטורניר, כבש ראשון והדרך לגמר הייתה סלולה. רק שמולה עמדו 3 דמויות עם לב ענק יותר: מראדונה, קאניג’ה (שהבקיע את השיוויון) והשוער, סרחיו גויקוצ’יה, שלקח את כל הפנדלים המכריעים באותו טורניר (חוץ מאת ההוא של אנדראס ברמה בגמר). ארגנטינה ניצחה בפנדלים ועלתה לגמר.

אחרי אותו מונדיאל הלכתי עם באג’ו ומאז, יובנטוס זאת הקבוצה שלי. עד היום אני זוכר שבתחילת שנות ה-90 צפיתי בכל יום ראשון באבי רצון מפרשן ליגה איטלקית (כבר אז זיהיתי בפרשני הכדורגל בישראל התמקדות בנתונים שוליים ולא רלוונטים ויכולת להמציא סיפורים דמיוניים שלא ניתנים לבדיקה – מצטיין לעשות זאת היום שגיא כהן). הזוגיות ביני לבין הכדורגל האיטלקי הייתה בשיאה, כאשר השיעור המשמעותי הראשון שקיבלתי בכדורגל ניתן דווקא על ידי יריבתה השנואה של יובנטוס.

גמר גביע האלופות 1994 באתונה, ברצלונה נגד מילאן. ברצלונה של קרויף, יחד עם רומאריו (שהיה באותה שנה במעמד די קרוב למסי של היום), חריסטו סטויצקוב, רונאלד קומאן, אנטוני זוביזארטה ועוד פפ גאורדיולה אחד ליהטטה במשך כל השנה (כולל 0:5 מהדד נגד ריאל מדריד) ואף אחד לא נתן סיכוי למילאן שהייתה קבוצה בבניה לאחר שהסתיימה תקופת ואן בסטן, חוליט ורייקרד. בתור ילד נחרט בזיכרוני הזלזול והיהירות של אוהדי ברצלונה, אותה יהירות שאני מזהה בחלקם גם היום. יהירות שזיהיתי בפרצופו של רומאריו כאשר עלה למגרש. מילאן של קאפלו לא נתנה לברצלונה סיכוי. צמד קטלני של מאסארו (עוד חלוץ איטלקי טיפוסי) ומהלומה נוספת מסביצביץ שהקשית באומנות מעל זוביזארטה ההמום, היוו את הפתיחה. השתוללתי בבית כמו משוגע. דסאיי בן ה-20 סגר את הסיפור בדקה ה-59 ואני למדתי בפעם הראשונה בחיים שלי מהו חטא היוהרה. התמונה של קאפלו מחייך בגול הרביעי הזכירה לי את הסצנה מ”רוקי 4″ כאשר אשתו של דראגו הרוסי מחייכת למראה אפולו קריד מובס בשל אותו חטא בדיוק.

אני רוצה לקוות שחטא היוהרה של מרבית אוהדי ברצלונה תידבק גם בלואיס אנריקה ושחקניו. הפעם אני לא אהיה גרידי ואבקש הופעה כמו ב-94 אלא אסתפק גם ב-0:1 קטן ליובה עם שער מהעכוז בנבדל ברור…

פורצה יובה! ( הכותב לוקח בחשבון שישנה סבירות לא נמוכה שכבר בדקה ב-25 מסי יסגור את הגמר הזה עם שני שערים מהירים).

 
   

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!