חולמים בספרדית – יומן מסע – חלק ב’

לחלק הראשון של המסע

19 באפריל 2017, עזבנו את מדריד ולאחר נסיעה של שלוש שעות ברכבת, מגיעים לברצלונה. השוני המובהק במראה ובאווירה בין שתי הערים הללו והצגתו של כל מקומי כקטאלני לעומת ספרדי, מבהירים לנו לאן הגענו, ועד כמה הספורט הוא רק מיקרוקוסמוס להבדלים והמתחים שקיימים בין מדריד לקטאלוניה. כמיטב המסורת, יורדים מהרכבת ומתחילים את הלחץ הקבוע “האם הגיעו הכרטיסים?“. לתדהמתנו, הפעם, פקיד הקבלה מודיע לנו שלא, ובזמן שאנחנו חושבים על הדרך הטובה ביותר להתפלח, מסתבר שמדובר בטעות, שכפי שהסברנו לו בעדינות ישראלית, היא טעות שלא עושים. מנוחה קלה ויוצאים לאיצטדיון. הרכבות כבר מפוצצות באוהדים משני המחנות, הדוכנים המפורסמים והאווירה הולכת ומשתלטת על הרחובות המקיפים את הקאמפ נואו. לאחר ריצה של לפחות שלושה קילומטר כתוצאה מהכוונה כושלת של ספרדי שיכור, נכנסנו וישבנו במקומנו.

האווירה בקאמפ נואו הרבה יותר מנומנמת. לרגע, אפשר להתבלבל ולחשוב שאנחנו במשחק של הפועל כפר סבא בלוויטה וזאת למרות המבנה הארכיטקטוני המרשים (מבפנים. מבחוץ הוא נראה כמו בה”ד 1 בגבוה). שום דבר לא מכין אותך למה שקורה שלוש דקות לפני המשחק, כשרבבות קטלאנים מתחילים לשיר את ההמנון בקולי קולות (גם הוא כל כך שונה מההמנון המדרידאי), ומתחילים לנופף ב-90 אלף דגלים (לכל המעוניין, עשיתי את המעשה המתבקש ועקצתי שבעה). עוד לא התאוששנו מהמחזה המרהיב, ואותם 90 אלף הופכים לכתובת פסיפס, שנועדה להבהיר שגם עם שלושת הקופים על הגב, מדובר במועדון עם עוצמות אחרות (וכאמור – כותב שורות אלה הינו מדרידיסטה מושבע). בנוסף, השמועות מספרות שטרם המשחק נוגן המנון ליגת האלופות, אך ככל הנראה בשל טעות אנוש, הוא נוגן בדיוק ברגע בו בחרו 90 אלף הצופים לשרוק. לא רק בישראל יש לנו את הפדיחות האלה.

 

הקטלאנים באו עם דגלים, אז גם אנחנו

עם שריקת הפתיחה, אנחנו מבינים שמדובר במשחק שונה לחלוטין מזה של יום קודם. אם בברנבאו נתקלנו בשתי קבוצות מלהיבות, מאומנות, יוזמות ומהנות, המשחק של היום הוא משחק של עוצמות. יובה, על 9 השעות בהן לא ספגה, היא כנראה האגוז הקשה ביותר לפיצוח היום באירופה. מן הצד השני, עומד המרכסם הקשוח ביותר באזור, עם שן טוחנת המכונה מסי, שרק לאחרונה יצא מבור לא פחות עמוק. גם כאן, הרבה יותר קשה להבין את העוצמה וההרתעה שבנתה ברצלונה במשך השנים, אלא אם אתה באיצטדיון. לו הייתי יושב בבית וצופה במשחק, סביר מאד להניח שהייתי מוצא דברים אחרים לעשות תוך כדי, בין אם ביוזמתי ובין אם בהנחייה או מבט של הפיקוד העליון.

באיצטדיון, גם אחרי אירוע נדיר יותר מליקוי חמה, במהלכו השוער הגדול בהיסטוריה (לדעתי) שומט כדור קרן פשוט, שמגיע לאחד מארבעת השחקנים הגדולים בהיסטוריה (פשרה הוגנת, לא?) שמחמיץ מול שער ריק, גם אחרי שסוארז החליט שמשחק דרמה עדיף על כדורגל, גם אחרי שדני אלבס דחף לברצלונה אצבע לעין וסגר את האגף אחרי שנים שאומרים שהוא חור בהגנה, גם אחרי שיובנטוס הייתה קרובה יותר לכבוש, גם אחרי 80 דקות של משחק – אתה מריח פחד איטלקי. לכל אורך המשחק, ולמרות הפרש שלושת השערים, אתה שומע את כסיסת הציפורניים מהיציע האיטלקי, אתה חש שבמרבית הזמן, השירה האדירה שלהם נובעת מהרצון לחזק אחד את השני, להגיד לעצמם שהם יכולים לעבור את זה. בכלל, אתה רואה את החגיגות המטורפות שלהם בכל חסימה של קייליני, בכל חטיפה של בונוצ’י, ומבין שהם מודדים כדורגל איכותי באופן שונה לחלוטין.

רק מספר שניות לסוף, הם הצליחו לעכל שהם מדיחים את ברצלונה הגדולה. אוהדי הגברת הזקנה, הכלואים ביציע מסוגר כקופים בגן חיות, התאימו את עצמם לתנאים, טיפסו על המאבטחים והחלו לדפוק על החציצה בינם לשאר היציעים כאחוזי טירוף, כאילו עוד רגע הם מצליחים לפרוץ את החומות ולהראות לכל הקטאלנים החביבים מה טעמו של אגרוף איטלקי. אנחנו, שחלקנו ישב ביציע עם מרצ’נדייז של הגברת הזקנה, ניסינו להראות להם שאנחנו בצד שלהם, ורק הגורל מונע מאיתנו מלשבת איתם. הם בתגובה, קראו לנו בוגדים והבהירו שאנחנו נזק אגבי מתקבל על הדעת.

האיטלקים בטירוף. לפני, תוך כדי ואחרי המשחק

אז החציצה לא נפלה, למזלנו, ולאחר המופע של הזברות, הגיע תורם של הקטלאנים. במחזה שנראה שכאילו והתפרץ מהגן המשותף שלהם, במקביל, רגע לפני שהמשחק נגמר, והתחילו לנופף בדגלים ולהריע לאליליהם, במה שהרגיש כהבנה שלהם, שברצלונה הגדולה חזרה להיות עוד קבוצת ענק באירופה, ולכן יש צורך להודות לה על התקופה שהייתה קבוצה מפלאנטה אחרת. אפילו לי, מדרידיסטה  (שלא תשכחו), זה עשה שליכטה בלב, לא פחות מהעובדה שבסופו של המשחק, כשהבינו שאנחנו בצד השחור לבן של המפה, ניגשו אלינו, לחצו את ידינו ואומרים “כל הכבוד, רק תזיינו את מדריד ואל תתנו להם לזכות“. לא כמו ההטרדה המינית של מר “איחו דה פוטה”, אבל אחלה הכנסת אורחים.

שריקת הסיום סימנה עבורנו את סוף החלק הספורטיבי של המסע, לא לפני שעשינו עוד כמה סיבובים סביב היכל הכדורגל המקומי, עד שניימאר ניסה לפרוק את תסכולו ולתת לטמיר להיות הכי קרוב שהיה בחייו (עד כה) לפרארי, ובעיקר למכסה המנוע שלה.

**

אי אפשר באמת לסכם את מה שעבר עלינו בימים האלה. בשעות האחרונות אני מתלבט אם הטור הזה שווה פרסום, כי גם אחרי שקראתי אותו מספר פעמים אני חושב שהוא עושה עוול לחוויה. מה שכן, שני דברים חשובים שהתחדדו לי במסע הזה:

  1. שספורט הוא דבר נפלא, ולא מהסיבות הידועות שנוגעות למיצוי היכולת האנושית, אלא כי הוא מאפשר לך להיחשף לתרבויות שונות באופן הכי טהור ובלתי אמצעי שאפשר. לשבת לצהריים בכיכר בה ישבו כל אוהדי באיירן לפני המשחק, לשוחח איתם ולשמוע אותם שרים, לשבת ליד “איחו דה פוטה” ביציע, לחשוש מהאיטלקים הזועמים וללחוץ יד לקטאלנים המאוכזבים אך אסירי התודה, היוו מבחינתי חוויה אנתרופולוגית יוצאת דופן. הלחץ, ההתרגשות, שותפות הגורל של הספורט מוציאים מכל אחד מאלה, וגם מאיתנו, את מי שאנחנו באמת, ללא חסמים ועם אהבה ומסירות גדולה; ו
  2. שאני חייב, אבל פשוט חייב, לעשות את זה שוב.

***

אחרי שתי חוויות הענק האלה וקצת שופינג לרכך את הנשים לקראת טיולנו הבא, התחלנו את המסע ארצה. רצה הגורל, ואחרי שזכינו לראות את כוכבי הענק האלה מול העיניים, את שתי הפייבורטיות שלנו עולות לשלב הבא, נגזר עלינו לצפות בקלאסיקו בסטרימינג, ולראות את ריאל מפסידה באופן הכי דרמטי וכואב שיש.

אולי בפעם הבאה, ידאגו הבלאנקוס שקמעות המזל שלהם, שמעולם לא הפסידו בלעדיהם ומחזיקים בסטטיסטיקה מדהימה של 4.0 שערים למשחק, יהיו ביציע. אנחנו מחכים לטלפון.

 

יומן מסע ריאל באיירן

 
   
   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!