לפני עשרה ימים הכרזתי על צו 8, ארזתי את השפיות בתיק והתפללתי שלא תיפול לי בדרך. זה התחיל עם המון תקווה ביום שני שעבר באצטדיון נתניה, עבר לטדי בשבת ונגמר ממש אתמול באותו טדי בדיוק. השפיות כנראה נפלה לי בדרך והתקווה מדשדשת את דרכה חזרה, אבל נדמה שיש לה דרך ארוכה. אחרת אין לי סיבה לדמעות שלא מפסיקות לזלוג מהשעה 23:00 של אתמול ועד עכשיו.
אני חושבת שהדבר הראשון שעולה כמעט לכל אוהד בראש במצב הזה הוא את מי צריך, או אפשר להאשים. אני מודה, אני מאמינה במנחוסים. יש לי חולצות מזל, יש לי מנהגים של יום משחק, יש לי דברים שאסור בתכלית האיסור לעשות ויש דברים שאסור לי להגיד, אחרת האשמה תיפול עליי ורק עליי. להגיד שהרגשתי אשמה אתמול? אשקר אם אומר שלא. חישבתי את כל המסלול שלי העונה – הפה שאולי פתחתי, המילים שאמרתי ויכול להיות שעשו נזק. אבל האמת? אם יש מישהו אחרון שאפשר להאשים בנפילה הזו זה את הקהל המדהים של הקבוצה.
אצטדיון נתניה היה מלא באוהדים ירושלמים שלא הפסיקו לשיר וגם אחרי שחלק מהקהל עזב השירה לא הפסיקה. באצטדיון טדי במוצאי שבת האחרונה עלתה תצוגת עידוד מדהימה גם מכיוון היציע המערבי שזכתה לתשבחות ובצדק. גמר גביע המדינה- הו גמר גביע המדינה. האוהדים המאושרים (עכשיו קצת פחות) שהצליחו להשיג כרטיס אחרי ייסורים קשים מול מחשבים, ספסרים ומה לא, לא עצרו לרגע לשיר, לעודד ולדחוף. לא הפסיקו להאמין בחלום של העונה הזו, שבסופו של דבר התפוצצה לנו בפנים בענק.
מי כן אשם? האמת שעד עכשיו לא מיהרתי להשתלח בהנהלה ובצוות המקצועי. הילדה התמימה שבתוכי האמינה באגדה הרומנטית על לכלוכית שהופכת לסינדרלה יפיפייה. אממה, גם סינדרלה חזרה להיות לכלוכית בחצות. לאורך כל העונה סבלנו מהתנהלות די מבישה, שלא לומר לא מתאימה בכלל לקבוצה בפלייאוף עליון.
פרשיות חילופי המאמנים – מי חשב שמאמן אנמי כמו בני בן זקן יכול להוליך קבוצה לתואר? נכון, היו הברקות פה ושם (מי יודע אם אלה היו ההברקות שלו או של הממונים עליו), אבל בשורה התחתונה בכל שבוע עמד על הקווים בחור צעיר ומבולבל, שחוץ מלכסוס ציפורניים ולדבר יפה בראיונות כנראה שלא עשה שום דבר.
צוות מקצועי – כמות הפציעות השערורייתיות שהשתוללה כאן העונה בלתי ניתנת להבנה. איך ייתכן ששחקני מפתח נעדרים לחודשים ארוכים כל כך? מספיק להסתכל על האימונים שנערכים לשחקנים לפני פתיחת המשחק כדי לראות התנהלות חובבנית שאין כמותה. אם זה מה שקורה על המגרש, אי אפשר לדעת מה קורה במגרש האימונים הביתי. שחקנים בכושר בינוני בשילוב עם אורח חיים לא ספורטיבי בעליל (טיול קצר ברשתות החברתיות של השחקנים מראה שסדר היום עמוס, לאו דווקא בשמירה על הכושר) לא פלא שייפצעו ויעדרו לכל כך הרבה זמן, וזה עוד לפני שהזכרתי את הטיפול של הצוות הרפואי.
יאקוב סילבסטר מסתמן כג'וקר התורן של אלי טביב. אותו סילבסטר בדיוק התלונן על כאבים לאחר המשחק מול הפועל חיפה בסמי עופר. מה עשה הצוות הרפואי? ניחשתם נכון, שום דבר. רק לאחר שבוע התגלתה חומרת הפציעה ואחד משחקני המפתח של הקבוצה נעדר משני משחקי הליגה הכי מכריעים שהיו לקבוצה העונה, ובנוסף השתלב רק במחצית בגמר הגביע. רשלנות רפואית אמרנו? זה קצת מזכיר לי את ימי הצבא, כשחיילים היו מגיעים עם שברים וחבלות ומקבלים מהחובש אקמול.
חשבנו שאולי אפשר להיות מתמודדת ראויה בליגה גם עם התקציב ה"שפוי" שעומד לרשותנו. הבועה התפוצצה בענק. יש שחקנים שלא ראויים לשחק בקבוצות גדולות, ויש שחקנים שכל כך ראויים להישאר, אבל משום מה מחליטים להשאיר אותם על הספסל, למכור אותם, לשחק בהם ובנו.
השאלה מה עושים מכאן היא שאלה מורכבת. לקבוצה נותרו עוד שלושה מחזורים בליגת העל וכרגע גם המקום השני מסתמן כלא בטוח. מישהו צריך להתעורר שם למעלה, ומוטב שעה אחת קודם. אני עדיין מאמינה באגדות ומחכה לימים יפים. את הדמעות שפסקו רק כשהעייפות הכניעה אותי, אבל שבו מיד עם הבוקר, אף חבר הנהלה לא ינגב. את השברים של המורל אף שחקן חסר מוטיבציה לא יאסוף. נותר רק לקוות שהלבבות השבורים יתאחו במהרה ויובילו אותנו לעונה טובה יותר בשנה ההבאה. קהל נאיבי כבר אמרתי?
