ואז הגיע גמר הגביע

יום ראשון בואכה שני, אני יושב ברכב בכניסה למושב ומחכה לשומר, שנראה ספק ישן ספק לא בא לו לחיות, שיפתח את השער. השומר יוצא לכיווני ומאחל לי מזל טוב בחצי חיוך מבויש. לרגע אני לא מבין על מה הוא מדבר ומסתכל סביבי לנסות למצוא פרט שהסגיר אותי. במבט למטה אני נעצר בחולצה ומבין – לפני פחות משעה לקחנו אליפות, אליפות שלישית ברצף.

השמחה בבלומפילד הייתה מאופקת. בדרך הביתה שמעתי ידיעה קצרה בחדשות על כך שמכבי תל אביב זכתה באליפות ועדיין, מפלס ההתרגשות לא עולה. אני מגיע הביתה ומזמזם את “צהוב עולה זה מכבי”, החברה שואלת מתוך שינה “ניצחתם?”, אני מכריז בשקט כדי לא להעיר אותה “לקחנו אליפות” והיא אומרת “יופי” וחוזרת לישון. אני הולך לכלב, שבוודאות אוהד את חיפה, ושר לו “תשתחווה”. הוא מסתכל עלי במבט של “אם הייתי יכול לדבר הייתי נותן עכשיו סדרה של  אם חיפה הייתה…ואם בניון היה קצת יותר… ואם שחר לא היה עושה… חיפה הייתה לוקחת אליפות”. סה”כ אוהדי חיפה חזקים באליפויות בדיעבד. אני עוזב אותו והולך לישון.

משהו באליפות הזאת היה חסר. אולי זה המאמן שעלה במערכים שלא תמיד נראו מתאימים, אולי אלו השחקנים שנראו שבעים והכי גרוע אולי זה אנחנו האוהדים שמחפשים ריגושים חדשים. השנה הגעתי לכל משחקי הבית והחוץ, למעט כמה משחקים שפספסתי עקב מילואים/ טיסה לחו”ל. אין כמו השנייה הזאת שנכנסים לאצטדיון וברגע אחד אנרגיה של 6 רד-בולים מציפה אותך. אך כמעט בכל משחק השנה, האנרגיה הזאת התחלפה משריקת הפתיחה בלחץ אטומי למשך 90 דקות. לדעת רוב הפרשנים והעיתונאים מכבי הייתה פייבוריטית השנה בדיוק כמו בשנתיים האחרונות, אך לא כך הדבר (לדעתי כמובן ומבלי לפגוע בתקשורת המהוללת שלנו). מכבי לא הייתה פייבוריטית ובחלק גדול מאוד ממשחקיה ובמיוחד לאחר שקבוצות הבינו איך לשחק נגדה (בונקר ומתפרצות), הפכה מכבי לקבוצה שבקלות ניתן להפתיע. סגנון המשחק נראה כבר לא רלוונטי, השחקנים כבויים או שאינם מבינים מה רוצים מהם, כאילו רק מחכים שזה ייגמר כבר.

ואז הגיע גמר הגביע. בדרך לחיפה הדיבורים על העונה שהייתה התחלפו בהתרגשות ששמורה רק לגמר גביע. “אנחנו אנדרדוג” אני חושב לעצמי, אבל לא אומר כלום. אין חוליית הגנה, פאקו בטח יעשה איזה שינוי מוזר בהתקפה כמו בכל משחק העונה וב”ש חמה על התואר הזה ומגיעה מוכנה יותר. יש משהו מנחם בלהגיע בעמדה נחותה למשחק. הלחץ עובר לקבוצה הפייבוריטית ומשאיר מרחב תמרון גדול יותר לקבוצה שמגיעה כאנדרדוג. בכניסה לאצטדיון התרגשתי כמו שהרבה זמן לא התרגשתי, הכל ובגדול. שעה וחצי של משחק שפיללתי לו כל השנה. הגרון נשאר בסמי עופר.

חזרנו מחיפה עם הגביע בין הידיים וטרבל היסטורי. כל המשחק הזה, עם התחושות כל הדרך לחיפה וההתפוצצות במחצית השניה, היה בדיוק מה שהיה חסר לי וכל מה שנשאר לי זה לזמזם “תודה לך מכבי על עונה כה יפה

 

 

תמונת חברים גמר גביע

 
   

3 תגובות

  1. ליאור ציטרשפילר

    יש בכם, אוהדי מכבי תל אביב, משהו שאני ממש אוהב, הוא כנראה מגיע מעשר השנים שלפני סיבוב האליפויות הנוכחי. אתם קצת כמו ביבי, שולטים בהכל, וחושבים שהכל נגדכם כל הזמן.
    מגיע לכם הרבה כבוד על שלוש העונות האחרונות אבל ממש לא בושה להודות. אתם הכי טובים, יש לכם את הסגל הכי טוב והכי עמוק. אההה… וגם הכי הרבה כסף. בדיוק כמו בית”ר של גיאדמק, יענקל’ה לפני הופעת המתחרים, אם לא הייתם לוקחים אליפות זה היה חמור מאוד. גביע? בונוס אדיר אבל אני מופתע שלא קרה בעונות הקודמות.
    שוב מזל טוב על עונה מדהימה.

    • טמיר זוארץ

      אני לא יודע אם אנחנו חושבים שמישהו נגדנו, אבל אנחנו (לפחות אני והחברים שלי שיושבים ביציע) בהחלט לא שאננים ובאמת באמת לחוצים כשאנחנו מגיעים למשחקים, במיוחד כשאנחנו פייבוריטים. 10 שנים של אכזבות לא נעלמות גם אחרי 3 שנים באמת יוצאות דופן

  2. סתיו עופר
    סתיו עופר

    פוסט יפה מאוד ואני חושב שהנקודה העיקרית פה (וגם ליאור עלה עלייה יפה) היא שהאליפות הייתה דיי צפוייה, טריוויאלית, ממש לא הפתעה. הטרבל הוא מה שהפך את העונה למיוחדת בשביל מכבי ואוהדיה אבל אליפות, או ואבוי אם לא הייתה אליפות…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

   
לוגו עם רקע שקוף

ניוזלטר הזווית!

רוצים לקבל את הטורים הבולטים ישירות למייל באופן מרוכז? הירשמו כאן!