שונא את הערבים האלה, שהכדורגל והכדורסל מתנגשים. לא מספיק שזה באותו יום, אלא גם מחצית אחת מתנגשת ועוד שמדובר בשני משחקי בית.
הרבה שיחות ניהלתי אתמול עם אוהדים המנויים גם ברגל וגם בסל, לשמוע מה היו עושים במצב רגיל של אין קורונה ויש קהל. לאן היו הולכים. הרבה אוהדים היו מאוד יצירתיים בעבר במצבים האלה, מלהגיע לאחד ולראות את השני במסך ועד ללצאת מוקדם מבלומפילד ולהגיע קצת באיחור ליד אליהו. קשים חיי האוהד הצהוב…
אבל עכשיו יש קורונה ויש רק טלויזיה. במחצית הראשונה של הרגל והשנייה של הסל לא היתה דילמה, אלא באמצע. כל הזפזופ הזה ממחיש נהדר את הפתגם "תפסת מרובה לא תפסת". אני ממש לא אוהב ששתי הקבוצות משחקות באותו הערב ובשבוע הבא זה יקרה שוב… לא בריא ללב שלנו כל כך הרבה התרגשות בערב אחד וכמובן שלא תוכל להנות מנצחון אחד (כמו הנצחון של הכדורגל בסיבאס) אם השני יפשל (כמן הכדורסל מול פנרבחצ'ה בהמשך אותו ערב).
מעבר לזה, נתון מדהים שגיליתי אתמול הוא שבערב בו שיחקה מכבי סל במקביל למכבי רגל או נבחרת ישראל בכדורגל היא עומדת העונה על 0:6 שלילי. אפילו העובדה שמילאנו לא ניצחה ביד אליהו מאז החל היורוליג לפעול בצורתו המודרנית (שנת 2000) ובכלל עברו 33 שנה מהנצחון האחרון של האדומים מבירת האופנה על אדמת תל אביב, לא היתה חזקה יותר מנאחס הכדורגל. אז כנראה שאפשר לברך את הכוכב האדום על נצחון בשבוע הבא.
בכדורגל, סוף סוף נחת מהדרך בה שיחקה הקבוצה. דוניס ביקש מהם להעז, הראה את זה גם בהרכב שעלה בו וגם בחילופים שעשה. הקבוצה העזה ועם קצת יותר מזל היתה גם מנצחת את המדורגת שלישית בטבלה הספרדית.
גולסה וסבוריט נתנו משחק פשוט משולם, כלומר, במקרה של סבוריט, עד אותה סטירה שהחליט לתת לפנייה מויאריאל. כמובן שאחרי ההרחקה של סבוריט רק רצינו לחזור הביתה בשלום. התוצאה נהדרת ושמה את הצהובים במצב בו הם תלויים בעצמם.
וכמובן שהכדורסל היו חייבים לקלקל. נראה שהחבר'ה שם מוצאים כל שבוע דרך יצירתית יותר להפסיד. גם קאמבק יפה במחצית השנייה, בה עצרו את המילאנזים על 23 נקודות בלבד ויתרון של ארבע נקודות 15 שניות לסיום, לא הספיקו ולא עזרו. זה היה נראה קרב בין שתי קבוצות המתחרות מי יותר לוזר. מועדון אחד שהוא לוזר בדי אן איי שלו כבר 30 שנה ואחר שהוא לוזר השנה, אבל בצורה מיוחדת.
כבר שישה משחקים צמודים בהפרש עד חמש נקודות מפסידים הצהובים העונה ביורוליג. הלחץ אטומי ומתבטא בהחטאות לייאפים פשוטים ובקבלת החלטות רעה תחת לחץ. סקוטי ווילבקין, למשל, ראה בסוף הזמן החוקי שדברים טובים קורים כשהוא חודר פנימה (איפה זה היה לפני הסוף? לא ייתכן שווילבקין הלך לראשונה לקו רק בהארכה), אז מה עשה בכדור האחרון? ברח שוב החוצה לזריקה מקילומטר. מה עם לסדר לו איזה תרגיל בסיום במקום האופן הזה, שלא עבד העונה אפילו פעם אחת?
עוד משחק שכריס ג'ונס שכח שהוא אמור להיות רכז ואולי שכח שמכבי זו הקבוצה שבצהוב. עוד משחק שדורסי לא מופיע וכמובן עוד הפסד שכולו חוסר אופי.
במכבי סל צריכים להבין שהפתגם "שונא מתנות יחיה" לא תופס בספורט. מילאנו נתנה מתנה אחרי מתנה והצהובים סירבו לקחת. ביורוליג הפתגם הוא אחר: "שונא מתנות יראה את ההצלבה בטלוויזיה".