המספרים של קבוצת הכדורגל בני יהודה לאורך ההיסטוריה לא מלהיבים – האליפות היחידה אותה לקחה הקבוצה ב- 1989/1990 היא לא יותר מחלום רחוק ושני גביעי המדינה מהשנים האחרונות אמנם הסבו רגעי שמחה ואושר, אך זמנם תם ונשלם. הידרדרות בטבלה, ירידה דרסטית ביכולת הקבוצה, ולמרות ניצחון הליגה האחרון במשחק בו התוצאה "משקרת", נראה כי אצל הכתומים הפוקוס רחוק מכדורגל.

האוהדים מצד אחד, בעלי הקבוצה ברק אברמוב מן העבר השני, את הדשא בבלומפילד תחליף זירת הלחימה של הגלדיאטורים מלפני 1900 שנה והשחקנים, בינתיים, יכולים לשבת בצד ולחכות, זו בני יהודה של 2019/2020.

לרוב הגלדיאטורים היו עבדים שנידונו לכך כעונש על פשעים מסוימים, שבויי מלחמה וכאלה אחרים שנשללה להם האזרחות. בין דרכי הטיפול המרתיעות, עבור אלו שנידונו לזירה הפרס הגדול ביותר היה הענקת החירות, תקוותם היחידה. אותו הפרס אליו מייחלים חלק מאוהדיי הכתומים, השחרור מאישות שלכאורה, כובלת את המועדון ולא מאפשרת לו להצליח. כל אוהד שרואה את ירדן שועה, דולב חזיזה, יובל אשכנזי, מאור קנדיל, אלמוג בוזגלו והרבה אחרים העושים חיל בקבוצות אחרות, מדמיין בכאב את ההרכב שיכול היה להוביל את השכונה הקטנה קדימה, כאב שנעשה עמוק יותר במבט על הקבוצה בתקופה האחרונה.

בינתיים, כשהחירות נראית רחוקה מן העין, האוהדים צריכים להתמודד במאבק קשה וממושך. המחאות הקודמות נגד אברמוב אמנם נרגעו על ידי 'סולחות' והזמן שעבר, אך ממוצע אוהדים עונתי של 1,225, כ-2000 פחות ממה שהתרגלנו לראות בכל אחת מן השנים האחרונות, מוכיח כי העימות האחרון הוא לא עוד התלקחות שהזמן יכבה. דרישת הבעלים מההתאחדות להעניש במכוון את קהל האוהדים בעונש רדיוס, שאליה נוספו דיבורי ההנהלה בערוץ הא-פורמלי בו הם מביעים את סלידתם מהתנהגות הקהל ומהרצון להשקיע בקבוצה, מסבכים את המאבק יותר ויותר.

אך גם מצדה השני של הזירה עומד מתמודד פגוע לא פחות. מבחינתו, הוא מנסה לעשות את תפקידו על הצד הטוב ביותר, "בסך הכול באתי לעשות טוב למועדון", אמר בראיון לישראל היום. צריך להבין שלאברמוב אין את ההון של אלונה ושל יעקב שחר, אך לא רק מקור ההכנסה העיקרי נמוך משמעותית, אלא גם היכולת להשתמש במשאבי המועדון. בעוד מכבי חיפה ובאר שבע עוברות את רף ה-10 אלף מינויים ומכבי ת"א שאפילו שואפת ל-20 אלף, בני יהודה הצליחה למכור הקיץ בסך הכל כ-356 מינויים, ועוד במחירים נמוכים משמעותית. כמובן, לא נשכח כי הקבוצה הצליחה להכניס יותר מ-13 אלף אוהדים לסמי עופר בגמר הגביע, כשבחגיגות הזכייה נכחו יותר מ-15 אלף, אך מדובר באירוע ייחודי והמציאות היא שהכמות המעטה המגיעה בכל משחק, בית וחוץ במהלך העונה, גורמת לקבוצה להפסיד כסף בכל ערב כדורגל שכזה.

את האוהדים זה לא מעניין, הם רוצים שבעל הבית ילך. ההתנהגות האגרסיבית בה הם נוקטים לאור התנהגות הבוס הגדול, התנהגות של "אש באש", דווקא יכולה לגרום למשקיעים פוטנציאלים להתרחק. כרגע באמת אין אף מתנדב, כשגם אברמוב ציין בראיון: "אם האוהדים רוצים שאעביר את המועדון, שיביאו רוכש שמוכן להתחייב למה שאני התחייבתי – ואז אעזוב."

אם נשים לרגע את ההתנצחויות בצד, ונביט אל הזירה האמיתית, מגרש הכדורגל, נראה כי הקבוצה עליה נלחמים שני היריבים בעצם כושלת. הכתומים לא מצליחים לשחזר את היכולת הטובה משתי העונות הקודמות. הם מבקיעים פחות, סופגים יותר וצוברים פחות נקודות. לדעתי זה לא מקרי, גם לאחר מחאת "ירדן שועה", הכתומים התקשו מאוד על המגרש, אך הפעם, מסתמן כי המחיר כבד הרבה יותר.

הסרט "גלדיאטור", המבוסס בחלקו על הקרבות שקרו בזירות הלחימה, מגיע לסיומו בקרב האחרון כאשר המנצח דוקר את יריבו למוות, אך נהרג בעצמו בעקבות דקירה מוקדמת בקרב, איזה מן ניצחון זה? בגדול שניהם הפסידו, וחבל שבדרך זו תסיים גם הקבוצה. לכן, כרגע מטרתם המרכזית היא להרים את בני יהודה ולעזור לה לצאת לדרך חדשה.

שחקנים טובים חדשים יגדלו כאן, חלקם גם ימכרו בין היתר לקבוצות גדולות, עשירות ובעל קהל אוהדים גדול יותר בליגה, אולי תפקוד את המועדון אישות חדשה שתוכל להשקיע מיליונים על גבי מיליונים, ואולי בני יהודה דווקא תאלץ להסתדר עם מעט פחות ממה שהורגלה, אך שורה תחתונה כרגע זו המציאות, כאן עומד המועדון.

בין כל אלה, דבר אחד יישאר ודאי, בני יהודה זו קבוצה של אוהדים, זה כוחה וכך הוא יישאר. רק האחדות והאמונה, כמו אלה של ילדי השכונה שהקימו את הקבוצה בתקופת המנדט הבריטי הם אלה שיצליחו להוביל אותה קדימה. אברמוב, אוהדים יקרים, בבקשה תלמדו את הלקח משני הרומאים ותעשו את המאמץ כדי שכלנו נוכל ליהנות מהכדורגל ששוחק פה עוד ב-1936, בשכונה של תקווה.