// מאת עמית לנדה
השנה שעברה הייתה השנה הקשה ביותר שאני זוכר עבורי, כאוהד הפועל תל אביב. אני יליד 1990 וזכיתי לראות עונות טובות יותר ועונות טובות פחות. כולן היו בליגה הראשונה, עם דרבי ומפגשים מול בית"ר ומכבי חיפה פעמיים בשנה ויותר. עד הרגע האחרון, האמנתי שיקרה נס ונישאר. הייתי עד לניסים בכדורגל; גמרי האלופות של 1999 ושל 2005, פיגור של 3-0 עד דקה 80 ובעשר דקות חזרה לשוויון 3, המהפך של מכבי מול באזל, האליפויות של הפועל חיפה וקריית שמונה ועוד ועוד. קיוויתי שגם הפעם יקרה נס ואפילו קניתי כרטיס עם אשתי למשחק הגורלי מול רעננה. התבדיתי, ירדנו ליגה.
בקיץ הקבוצה עברה חריש עמוק, וטוב שכך. אחרי שנפטרנו ממנהל שהכניס אותנו לבור כלכלי, ההנהלה החדשה הייתה חייבת להראות שהיא יודעת מה היא עושה. אני מודה, את מרב ההחתמות לא הכרתי, אבל לאחר בירור ומחקר קצר, אני בתור אוהד הייתי מרוצה בגדול. הנהלה חדשה, שלד חדש, ליגה חדשה ומטרה ברורה אחת: "בילוי" מינימלי בליגת המשנה.
לפני תחילת העונה, הפרשנים, אנשי המקצוע ואפילו מספר לא מבוטל של אוהדים, הכריזו כי הפועל ת"א תטייל לה בחזרה לבמה המרכזית בקלות. "30 הפרש מהמקום השני" אפילו שמעתי פרשן אחד אומר. אבל אותי אבא שלי לימד, שבכל מה שקשור להפועל, תמיד צריך להיות סקפטי. המציאות לא איחרה לדפוק, כי המשחק הראשון נגד הפועל רמת גן היה ממש לא טוב, 0-0 שלא החמיא לשתי הקבוצות. מאז המצב השתפר מעט, אבל רק מעט.
עד כה הפועל שיחקה שישה משחקים, בהם כבשה 13 שערים וספגה רק שער בודד, גם הוא במצב שכבר הובילה 4-0. כל אוהד שרואה את הנתונים האלה, יכול לחשוב שמדובר בקבוצת התקפה טובה מאוד, עם הגנת ברזל ולהסיר דאגה מלבו. אך אני ראיתי את המשחקים, ואני דואג.
ההגנה אמנם אכן הגנת ברזל. ינקו ודגני מעל הליגה וסוארז נראה כמו רכישה מאוד מוצלחת. כשאליהם מצטרף טל בנש במערך שלושת הבלמים, וכשבקבוצה ממול עומד בדרך כלל חלוץ בודד, אפשר להבין איך עד כה הפועל ספגה רק שער אחד.
הסיבה שאני מודאג, היא מהגישה של הקבוצה. הכל בחיים זה עניין של גישה. בתחילת העונה, איווניר אמר כי הקבוצות בלאומית יתייחסו אל הפועל כמו אל ריאל מדריד, ובמידה מה זה נכון. כל היריבות עד עכשיו באו לשחק באותה גישה; מסתגרות עם 8-9 שחקנים, מנסות לצאת למתפרצודית וברגע שהפועל צוברת מעט מומנטום, גם מבזבזות זמן. כאילו הוחלט בתחילת העונה, שנקודה מול הפועל ת"א היא הישג שמשול להעפלת שלב בגביע המדינה.
הבעיה היא, שהפועל לא רואה בעצמה את "ריאל מדריד" של הליגה. ריאל מדריד לאורך ההיסטוריה שלה, ברגע שהיא מובילה 1-0 ונראית טוב יותר מהיריבה, היא מחפשת באטרף את הגול שני והשלישי כדי לגמור את המשחק. וברגע שהמשחק גמור, היא מחפשת לדרוס ולהבקיע כמה שיותר. גם כדי לשמח את הקהל שלה וגם כדי להצהיר "איתי לא מתעסקים".
משחק יוצא דופן הוא המשחק בגביע הטוטו מול לוד, בו הפועל הובילה 4-0 לאחר 20 דקות והפסיקה לשחק וזה לגמרי מובן לי, מדובר במפעל משני שלא צריך לצרוך מאמץ מיותר. אבל בשאר המשחקים, יצאה הנשמה עד שהגיע הגול הראשון. בליגה הפועל עוד לא הבקיעה במחצית הראשונה. בנוסף, ברגע השגת היעד, הגול השני מול פ"ת והרצליה והגול השלישי מול ראשל"צ, חדלו השחקנים מלשחק. הגול השלישי מול פ"ת הגיע בתוספת הזמן ובמחזור הראשון היה חשוב לנצח בהפרש גדול, כדי להצהיר כוונות. רוב השחקנים נראים אדישים למצב ולעובדה שיש 8,000 איש ביציעים, שצריך לתת להם תרומה לכספם. כאילו הם אומרים כמו הפרשנים: "הפועל תעלה לא משנה איך תשחק".
הדרך לליגת העל, עבור כל קבוצה, ובמיוחד קבוצה כמו הפועל שנבנית מחדש, היא לא כביש אספלט, היא דרך כורכר. והפועל ת"א היא לא ג'יפ שטח, כרגע היא יותר דומה לעגלה עם סוס. והעגלה חורקת. לכן אין הפתעה בכך שאיווניר מודאג מצורת המשחק שלנו. אני באופן אישי, מאמין שיש לו את מה שצריך כדי לשפץ אותנו ולהתחיל "לנסוע" באופן חלק, אבל אם השחקנים לא יתחילו להקשיב ולשנות סוויץ' בראש, הדרך תהיה מאוד קשה. בליגה הלאומית, ארבעה משחקים טובים ואתה במעמד עלייה. לעומת זאת, ארבעה משחקים גרועים ואתה רואה באופק את ליגה א'. נכון לעכשיו, החלק היחידי שמתפקד בהפועל ת"א הוא ההגנה. אם הגנה טובה אתה אמנם לא יורד ליגה, אבל אתה גם לא עולה אחת.
אז בקשה קטנה של אוהד לשחקני קבוצתו. צאו מהאדישות, תתחילו לרוץ ולשטוף את המגרש. אם אתם מובילים 2-0, תחפשו את השלישי והרביעי. אל תרחמו על אף אחד. כי אתם הפועל ואף אחד לא ירחם עליכם.